המשקיע מכרתים: פרסיון גדול

לפני שנים רבות, במסגרת הסכמים קואליציוניים, מונה חבר הכנסת הרב אברהם רביץ לתפקיד יו"ר ועדת הכספים של הכנסת. בראיון שהעניק לאחד מבכירי הכתבים הכלכליים דאז, נשאל הרב האם הוא מבין בכלכלה מספיק כדי לרכז את הגוף המפקח על פעילותו של משרד האוצר. מבלי להתבלבל השיב רביץ: "איני מבין הרבה בכלכלה, אבל אני יודע דבר אחד, שאמא שלי לימדה אותי". "ומה אמא שלך לימדה אותך?" שאל העיתונאי. "אמא שלי תמיד היתה אומרת, שאני אף פעם לא יכול להוציא יותר ממה שיש לי".

זה נשמע נכון, חלקית, כשמדובר בניהול של משק בית. אבל כשמדובר בניהול של גוף כלכלי גדול כמו תאגיד או מדינה שלמה – העסק הופך מורכב יותר. פעמים רבות, אנחנו משקיעים את הכספים שברשותנו באפיקי השקעה שונים, בתקווה שיניבו לנו תשואות בעתיד. לפעמים, אנחנו משקיעים יותר ממה שיש ברשותנו כרגע, על מנת להגביר את הצמיחה הכלכלית העתידית שלנו. אדם פרטי עושה זאת באמצעות גיוס הון, שהחזרתו נושאת ריבית. מדינה עושה זאת אף היא באמצעות יצירת גרעון, ומניחה שהדבר יסייע לה לגייס מהציבור את ההון הזה, יחד עם הריבית המשולמת תמורתו, מהציבור. כך, למשל, כשאנחנו משקיעים בחינוך ובהשכלה, אנחנו עושים זאת כדי להגדיל את הפריון העתידי, שיביא לכושר התפרנסות גבוה יותר, שבתורו יגדיל את שיעורי המס שהאזרחים יידרשו לשלם.

בטבע, כידוע – אין ארוחות חינם. הקלישאה הזו נכונה גם כשמדובר בפרט בודד, וגם כשמדובר במערכת האקולוגית השלמה. כמות המשאבים, ובכלל זה האנרגיה, העומדת לרשות הפרטים המרכיבים את המערכת האקולוגית, היא תמיד סופית. עדר של יעלים, שיכלה את כל העשב הטרי העומד לרשותו בשטח מסויים, ירעב לעשב. לכן, כשהנמר טורף יעל או שתיים, מבלי לדעת זאת, הוא משרת את ניהול המשאבים הכולל של המערכת האקולוגית. לטריפת היעל יש השפעה על כושר ייצור המזון ליחידת שטח, ולפיכך – הטריפה הזו מיטיבה לא רק עם הנמר הרעב, אלא גם עם אוכלוסיית היעלים שמתוכה נטרפו פרט או שניים.

הצמח שבו אעסוק היום, ממחיש היטב את הכלל הקובע שארוחות אינן ניתנות חינם, ובה בעת הוא מציג לנו את עקרון גיוס החוב, תמורת צמיחה עתידית. הפרסיון הגדול הוא שיח ממשפחת השפתניים, המאכלס חורשים צפופים ומוצלים בחבל הים תיכוני. הופעתו יותר שיחנית מזו של יתר השפתניים, אך הוא יכול להופיע גם כבן-שיח נמוך או כמטפס. עליו נגדיים, פטוטרתם קצרה, הטרף ביצי, משונן קלות כמשור. הצמח נשיר-קיץ; בסוף האביב הוא משלך את עליו, ומנופו נותרים רק ענפים אפורים, יבשים למראה, שעין בלתי מיומנת תחשוב אותם למתים. בבוא הגשמים הראשונים, מגיחים ניצני העלווה המתחדשת. עלים צעירים ורעננים מגיחים מתוכם, ומטמיעים סוכרים פשוטים, המשמשים כמטבע האנרגיה המשרת את הצמח לכל התהליכים המטבוליים הדרושים לו כדי לצמוח ולהתרבות. את האנרגיה האצורה בסוכר שייצר ושהצמח אינו זקוק לה באופן מיידי, הופך הצמח לתאית – שרשרת ארוכה של סוכרים, המאפשרת לצמח ליצור רקמה סיבית, שממנה עשויים ענפיו הצעירים. לאחר הפריחה והפרייה, נושרים העלים, אך הנוף החדש, המורכב מאותם סוכרים שהוטמעו ברקמתו במהלך העונה הגשומה – נותר כזכרון עמום מתפארתו של הצמח הירוק והרענן, שמאפיין את מופע החורף שלו. אם תרצו – זוהי קרן ההשקעות של הצמח הרב שנתי. ככל שנופו מסועף יותר בסוף העונה – כך יקל עליו לחדש את צמיחתו עם תחילתה של העונה הבאה. עלי הצמח הראשונים, שיגיחו מנופו היבש – הם הריבית. כשהם צומחים – הם מגדילים את שטח הפנים של הצמח, ומאפשרים לו להגדיל את נופו. ההשקעה של חלק מהסוכרים שייצרו העלים בנופו היבש של הצמח במופעו הקיצי – משיאה לו רווחים. היא מגדילה באופן משמעותי את כושר ייצור המזון שלו, ואת יכולתו לפרות ולהתרבות.

מהעקרון החשוב הזה, המודגם כאן באמצעות צמח ספציפי (אף שהוא כללי למדי, ונכון כמובן לכל מיני הצמחים הרב שנתיים), נגזר חוק חשוב מאוד בתורת הליקוט. אפשר לומר, שבמובן מסויים, לחוק הזה התכוון הרב רביץ כשציטט את תורתה של אמו. אילו ליקטנו את כל נופו של הצמח, כולל ענפיו היבשים, היינו יוצאים מליקוט כזה כשחצי תאוותנו בידינו. את הענפים היבשים היינו זורקים, ורק העלים והגבעולים הירוקים, העסיסיים והצעירים היו משמשים אותנו למאכל. הצמח, מצידו, היה מאבד חלק גדול מרקמתו החיה, המצוייה, אמנם, בתרדמת קיץ, אך מתוכה מתעורר הצמח לחיים חדשים עם לבלובו. עם ננקוט בשיטה כזו בעקביות, בסופו של דבר אנו עלולים להביא לדלדול הצמח, ואולי אף להכחדתו. מכאן – שאם לקטים חפצי חיים אנחנו, לא נעז לכרות את ענפיו ה"קשישים" של הצמח, אלא רק חלק קטן מעלוותו הצעירה.

הפרסיון הוא צמח מאכל ותבלין מסקרן: הוא מציע לנו טעמים וארומות שאינם מאפיינים, בדרך כלל, ירקות טריים. כשאני נותן לתלמידי לטעום מעליו, הם מצפים לפגוש טעמים וארומות "שפתניים". משפחת השפתניים, המציעה לנו מנעד שלם של טעמים מוכרים, המופיעים בדרך כלל באזוב ובקורנית (זעתר), בנענע ובזוטה (מנטה), במליסה הרפואית (לימון או ליים), במרווה (ניחוח מרווה) ובבזיליקום (ריחניות מרירה) – מיוצגת על ידי חומרים ארומתיים רבים ומגוונים. הפרסיון שונה מכולם: הוא מציע טעם אדמתי-אגוזי מעודן, שיש שמגדירים אותו "אוממי", "פטרייתי" או "טעם של גרעיני חמניה". בכרתים, עלי הצמח וענפיו הצעירים נאכלים טריים בסלט. יש שנוהגים לשלב אותו במאפים, ויש שמבשלים אותו בשמן זית, שיטה נפוצה מאוד להכנת תבשילי עלים באגן הים התיכון. הצמח מצטיין במיוחד ברמות גבוהות של אלפא-טוקופרול (ויטמין E), וברמות גבוהות לא פחות של מטבוליטים משניים, הידועים אף הם כבעלי סגולות אנטי-אוקסידנטיות. במערב אגן הים התיכון נהגו להשתמש בצמח להגברת תפוקת השתן ולניקוי הכליות והשופכנים מאבנים ומדלקות בדרכי השתן, וכן כמשכך כאבים כללי.

מתכון פשוט:

מצרכים:

1 כוס עלי פרסיון טריים

1/3 כוס גרעיני חמניות

1/3 כוס שמן זית

מעט מלח

מעט לימון (לא חובה)

שן שום או אגודת עלי שום משולש (לא חובה)

אופן ההכנה: קוצצים במעבד מזון את העלים, גרעיני החמניה, השום ושמן הזית. מתבלים במלח, ובכמה טיפות לימון.

הפסטו מתאים למריחה על לחם טרי, תפוח אדמה אפוי (פרוס לפרוסות או חצוי) או על פטריות שלמות אפויות.

בתיאבון!