יום שישי הירוק שלי



בשבוע שעבר הצטננתי. כמי שבדרך כלל נשאר בריא במשך כל השנה, וחוגג עם סנדלים וחולצה קצרה גם בשיא החורף – אני מוכרח להתוודות שדי הופתעתי. הרגשתי רע, אבל יותר מכך – הרגשתי רע מפני שהרגשתי רע. "הגוף בוגד בי?" שאלתי את זוגתי שתחיה. "לא!" השיבה זו בפסקנות. "הגוף שלך תובע ממך להעניק לו מנוחה! לעצור את המרוץ המטורף שאתה נמצא בו ולהרגע לכמה ימים". קל להגיד, אבל אני, שתחושת בטחון כלכלי אף פעם לא היתה מנת חלקי, הבחנתי בחרדה הזו, החונקת, המטפסת במעלה הגרון, משתקת את הנשימה וכולאת את מעט האויר שהצלחתי להכניס לריאותי בתוך כלוב החזה ההולך ונדחס.

"אם לא אלך לעבודה היום, איך נשלם את החשבונות? איך נממן את הטיסה לחו"ל שמתוכננת לסוף יולי, איך ואיך ואיך?" ניקרו בראשי השאלות כאילו היו נקר ססגוני הכורה לעצמו קן בגזעו של עץ נוקשה במיוחד. וזוגתי - די היה לה במבט אחד, "גבוה ומחנך" כמאמר המשורר, כדי לומר לי בצורה הכי מפורשת שאפשר את המילים "אתה נשאר מחר בבית!". נשארתי, וקפצתי לסופר הקרוב כדי לרכוש מצרכים למרק הפולני האהוב עלי: שורש פטרוזיליה, שורש סלרי, חבילה אחת של עלי וגבעולי סלרי ושני ראשי כרישה. ואת המרכיב הסודי, שמחשש לנוכחות טבעונים בקהל אמנע מלציין את שמו המפורש כדי לא לפגוע ברגשות.

עזבו את המרכיב הסודי בצד רגע אחד, ותשאלו אותי כמה עלו הירקות בלבד.

או. אני שמח ששאלתם. ובכן – על שורש אחד של סלרי, שורש אחד של פטרוזיליה, חבילה אחת שלי סלרי עלים ושני ראשי כרישה נדרשתי לשלם לא פחות מ-40 שקלים(!!!). לפני שאעשה חולה עוד יותר, אמרתי תודה לקופאית, החזרתי את הפריטים אחר כבוד למדף, ויצאתי מהסופר בלי לקנות כלום (חוץ מהמרכיב הסודי, שבאורח פלא היה זול יחסית). ניגשתי אל המעיין הקרוב, וליקטתי לעצמי מעט גרגיר הנחלים, צרור נאה של כרפס הביצות, מעט עלי חומעה יפה וכמה שורשי סוף מצוי. בשדה ליד הבית מצאתי גדילן מפותח דיו ועקרתי אותו מהשורש, כדי להוסיפו לציר הפולני הכי ישראלי בעולם.


חזרתי הביתה, קודח וטוב לב, ורקחתי לי מרק פולני ארץ-ישראלי, על טהרת הלקט המקומי. טעים יותר, בריא יותר ומזין יותר מכל מרק שאת מצרכיו הייתי רוכש בסכומי עתק בסופר השכונתי.

ישבתי לאכול, והמרק ערב לחיכי הדואב. חשבתי לעצמי עד כמה מוזרה העובדה שתחת עינינו ממש גדל כל כך הרבה מזון איכותי וטעים - שרובנו כלל לא מודעים לקיומו. במובנים מסויימים, אנו חיים בתוך מערכת כלכלית מעוותת כל כך, עד שעינינו אינן יכולות להבחין במשאבים שהם נחלתו של הכלל. המושגים "נחלת הכלל", "רכוש ציבורי" או "שירותי החינם של הטבע" הם כל כך ברורים מאליהם מבחינתנו – עד שקיומם בתודעתנו נעדר כמעט לחלוטין. אנו צורכים ירקות מהסופר, ומניחים שמובנים מאליהם את המים והאדמה בהם גדלו הירקות האלה, את החרקים שהאביקו אותם, את הסביבה המאפשרת להם לגדול. ה"מלאכותי" כל כך מנותק מה"טבעי", עד שאיננו מבחינים בו כלל.

לא מפתיע אפוא, שכאשר מתגלה משאב טבע ציבורי, שאמור היה להיות נחלת הכלל (אם בכלל, אבל זה כבר דיון אחר) – אנו לא שואלים יחד אם וכיצד להקצות אותו. אנו מצפים שהמשאב הזה יהפוך לקניינו הפרטי של אדם או תאגיד, וזה יפעל במרץ להפיקו ולמכרו. כשאני אומר את זה אני מתכוון כמובן לגז הטבעי, אבל את הטענה הזו אפשר לטעון גם כאשר מדובר בקרקע, מים, מחצבים שונים ואפילו, רחמנא לצלן – בצמחי בר.

הניתוק שלנו מהאדמה גורם גם לניצול יתר של משאבים. הניכור הקיים ביני לבין הסביבה המספקת לי את צרכי, אך טבעי שיגרום לכך שאצרוך הרבה למעלה מצרכי, מבלי להיות מודע להשלכות הבחירות הצרכניות שלי על הסביבה ומרכיביה. כשאני מלקט בטבע אני יכול לדעת במדויק מה, איך וכמה מותר לי ללקט כדי ליהנות ממה שהאדמה מציעה לי מזה, ולאפשר למינים שליקטתי להוסיף ולשגשג על האדמה הזו – מזה.

יום שישי האחרון, האחרון בחודש נובמבר, זכה לכינוי "יום שישי השחור". זהו היום המשמש את בכירי המשק האמריקאי ואת העיתונות הכלכלית באמריקה כמדד לא רשמי למצב המשק. מיליוני אזרחים אמריקאים פוקדים בימים אלה את הקניונים בציפייה למבצעי מכירות מטורפים, מעמיסים את עגלות הקניות שלהם מכל הבא ליד: מכשירי חשמל, אביזרי אופנה, כלי מבטח, כלי בית ועוד. וככל שהאמריקאי הממוצע צורך יותר, כלומר - רוכש יותר מוצרים שמקרים רבים הוא אינו זקוק להם כלל המשק האמריקאי, כך על פי אותם כלכלנים וכתבי כלכלה, ובכן – שמח יותר.

אשר להכנסתו של האמריקאי הממוצע? בדרך כלל אין די בה כדי לממן את הרכישות הבלתי פוסקות. לכן - האמריקאי הממוצע נוטל אשראי רב, בניסיון לעמוד בתשלומים שגובה ממנו צריכת היתר הזו, המתודלקת במסעות שיווק ופרסום קדחתניים המפעילים מנגנונים נפשיים המעוררים בנו את הצורך לצרוך יותר ויותר, בלי כל קשר לכושר ההתפרנסות שלנו.


ביום שישי האחרון, היום בו מצויין ברחבי ארצות הברית (ובחלקים גדולים של העולם המערבי) יום שישי השחור –הרגשתי קצת יותר טוב, ויצאתי ללקט ולבשל עם קבוצה נפלאה בת כ-20 משתתפים, המלווים אותי לאורך עונת הליקוטים בקורס הליקוט המלא שלי. התוצרת הנפלאה שהוגשה לשולחן בסיום הסיור, כללה מספר רב של סלטים, תוספות ומנות עיקריות שהמשתתפים הכינו מהצמחים שליקטו. כך, ביום שישי השחור, קבעתי לעצמי יום מסוג אחר. קראתי לזה "יום שישי הירוק". באותו היום זכינו ליהנות מכל מה שהיה לטבע להציע: שמש חמימה ומלטפת, שמים כחולים, אדמה טובה, מים זכים, ושפע עצום ומגוון של ירקות מן הבר. התוצאה מונחת כאן לפניכם:



למידע על סדנאות, סיורים ולהזמנת סיור פרטי הקליקו כאן.

#יוםשישיהשחור #צרכנות #תרבותצריכה #מרקגרגיר #שףלקט #קורסליקוט #סיורליקוט #גרגירהנחלים #כרפסהביצות #גדילןמצוי #סוףמצוי

37 צפיות

באישור וברוח

כל הזכויות שמורות ליתיר שדה | ת.ד. 5061 פרדס חנה - כרכור | טלפון: 054-2248243 | YATIRSADE@GMAIL.COM