בלוז לאביב

ימיו האחרונים בהחלט של האביב זכורים לי היטב מילדותי המוקדמת. השדות המוריקים משנים את גונם לירקרק, אחר כך לצהבהב, ולבסוף לצהוב - כתום. הגרעינים שבשיבולי החיטה מתמלאים ומתקשים - בעוד גבעוליהם נעשים חלולים, והם מצהיבים ומתקשים לאטם. עוד רגע וניתן יהיה לקצור את התבואה הזו, שנזרעה בדמעה וברינה תיקצר. רינה? אף פעם לא הבנתי את הרינה הזו, של ימי ראשית הקיץ. כן, אני יודע, זה נשמע מוזר: אבל בימים האחרונים אפפה אותי עצבות אביבית. מאז הייתי ילד קטן, האביב, על פריחותיו השופעות והמתפרצות, לא היה סיבה לאושר. נהפוך הוא: ככל שהשמיים אפורים וקודרים יותר, ככל שהרוחות בחוץ סוערות יותר, וככל שהגשמים רבים ועוצמתיים יותר - כך אני מאושר יותר. אולי זה קשור בעובדה שנולדתי בשיאו של חורף גשום וסוער במיוחד, ואולי גם בעובדה שכלקט, המחובר בכל מאודו לפעימותיה הקצובות של אמא טבע, אני כבר מתחיל להרגיש את הקץ קרב. שלא תטעו! תמיד יש כאן מה ללקט, גם בשיאו של קיץ לוהט. אבל למתבונן לעומק בפעימה הקצובה הזו, מתברר שהחד שנתיים כבר מחשבים את קיצם לאחור: הם מטמיעים כמויות גדולות של סוכרים, ואת כח החיים שיש בהם הם מזרימים במעלה הגבעול, אל הפרח, ואח"כ אל הפרי המתמלא לאטו. המהלך הזה מחייב אותם להתרוקן מבפנים. פשוטו כמשמעו: מילוי השיבולת או התרמיל מחייב ריקון הגבעול. גבעולו החלול של צמח חד שנתי, שהוא נבוב וחלול כאבוב, נקרא בעברית הקדומה בשם "אביב". מכאן נלקחה המילה הזו כדי לתאר עונה עצובה במיוחד. החלל הזה שנפער בקרבו של העשב החד שנתי קיים גם בקרבנו. לאדם צעיר המעמיד צאצאים אנו קוראים "אב". גם הוא מתעל את כל אונו וחיותו המתפרצת אל צאצאיו הרכים - ולפעמים - גם הוא חש שהדבר מרוקן אותו מבפנים. אני חושב שהתחושה קשורה אצלי קשר לא נפרד עם חדוות היצירה שבי: יש בי עולמות שלמים של יצירה, הנובעים מתוכי במהלך החורף. לקראת האביב הם מגיעים לשיא: רעיונות שבושלו על אש קטנה נושאים את פריים, שיתופי פעולה שנרקמו ונתגבשו רואים אור, מחזור חדש של תלמידים כבר עומד בפתח, וזרעי הקיץ מתכוננים לרגע בו יתפזרו להם ברוח, משיאים בקרבם את פרצי היצירה העובריים של החורף שיבוא. האביב קורא לי לנדוד, להתקדם, לעבור הלאה. קצב חדש יפעם בקרבי, משהו חדש וטוב יתחיל להתעורר בי, עולם חדש שלם צפוי להברא. אבל הקצב והתנועה הנוכחיים עוד כאן, בכל עצמתם: על הכאב שהם מסבים לי, על הצער שבקרבם, על העולמות השלמים שיחרבו בקרוב הודות להם. מה לעשות? אני קצת חד שנתי! משהו בקרבי מסמן לי כי הקץ קרב. משהו בקרבי מבקש למות, להתחלל, להתאבב, כדי שיוכל להוולד מחדש. במובן המטפורי יש בזה משהו נחמד, כשבוחרים להשלים עם זה. במובן הפיזי והמנטלי זה גורם לי להרגיש לא משהו: הכל נראה לי חסר טעם, חסר ערך, חסר חשיבות - כי בעוד רגע הוא ייגמר. מבשרי הקציר אם יש בכל זאת דבר מה משמח להאחז בו כעת, הוא שגשוגם המפתיע של כמה מיני צומח חד שנתיים, הבוחרים ללבלב ולפרוח, במחזור חיים קצר מאין כמוהו, לעת הקציר. לשניים מהמינים הללו, שמעטרים בימים אלה בפריחתם הססגונית את נוף ארצנו, אני מקדיש את הפרק הזה. "ורד הקציר" - התשובה הישראלית לבמיה אני חובב מושבע של במיה. כן! הירק המשובח הזה, עתיר הנוטריינטים והריר, משמח את ליבי תמיד. מטוגן, מוקפץ או מבושל ברוטב עגבניות חריף בתוספת קטניות טריות - הוא מעורר תאווה. כשהתחלתי ללמוד את תורת הליקוט, הבנתי שאת הבמיה לא אמצא כאן. האב הקדמון של הבמיה, צמח ממשפחת החלמיתיים, הוא איננו מין מקומי במרחב הלבנט. אמנם מגדלים אותו כאן, בגינות הירק ובחממות, אבל הבמיה היא ירק שמוצאו טרופי (הדעות חלוקות לגבי ארץ המוצא המדוייקת) ולתושבי הלבנט נותר רק לקנא באחיהם האתיופים או הדרום-מזרח אסייתיים, שם גדל הצמח בכל פינה. אמנם, בחיפושי אחר תחליף מקומי ופראי לבמיה מצאתי שיש לה קרובים רבים, כמו החלמית, המעוג והחוטמית, אבל לכולם פירות קטנים, שגם אם הם טעימים כשלעצמם – הם אינם מהווים תחליף הולם לבמיה. כך חשבתי לי לתומי, עד שלפני כמה שנים החלטתי לנסות דבר מה חדש. לא משהו שקראתי בספר, וגם לא משהו שלמדתי מאותן נשים פלסטיניות מהן למדתי לא מעט על תרבות הליקוט המקומית. את תוצאותיו הנפלאות של הניסוי הזה אתאר מיד, אבל קודם לכן, הרשו לי כמה מילים על נושא המחקר: החוטמית הזיפנית. חטמית זיפנית Alcea setosa החטמית הזיפנית היא צמח עשבוני רב שנתי בעל תפרחת ססגונית ומהודרת הנישאת על עמודי פריחה מרשימים בסוף האביב ובראשית הקיץ. הפרחים גדולים – קוטרם כ-4-5 ס"מ, והם בולטים למרחוק על רקע הנירים המצהיבים, ובמובנים רבים – מבשרים את הקציר מראשיתו ומלווים אותו. חוקר הבוטניקה המקראית, נגה הראובני, הציע לכנותה בשם הנאה, "ורד הקציר". הוא טוען כי השם "חטמית" מכער את הצמח המרשים, שפרחיו פוקעים "מהחל חריש בקמה" לאורך כל ימי הקציר. עליה של החוטמית דומים לעלי החלמית, "בת דודתה", אך הם שעירים וגדולים בהרבה. במסורות המקומיות, הנזכרות אצל מורי ורבי, נסים קריספיל, הפירות נאכלים בצעירותם כתבשיל, והפרחים נאכלים טריים או מבושלים בסוכר, כריבה עזת טעם וצבע. מחדיג'ה חלאדי, בת הכפר חוואלד שבגליל התחתון, למדתי שניתן להשתמש בעלים כתחליף לעלי גפן, לצורך הכנת ממולאים. נסיונות חוזרים ונשנים שכנעו אותי שכדאי לעשות זאת רק אם ממש אין ברירה אחרת: העלים אמנם רחבים דיים, אך הם זיפניים למדי, ולרוב גם נוקשים. מבחינה רפואית, החוטמית ניחנה בסגולות דומות לאלו של קרובת משפחתה, הנטופית הרפואית, הידועה יותר כצמח מרפא. החוטמית עשירה במוצילגים – אותה שרשרת ארוכה של סוכרים המכונה גם מוקו-פולי-סכריד, שהיא למעשה סיב תזונתי מסיס במים, שיש לו סגולות מרפא רבות ומגוונות: בשימוש חיצוני, בשילוב עם מרכיבים אנטיספטיים ומאחים שונים שנמצאו בשרף הצמח ובהם אספרגין וטנינים – הוא משמש לאיחוי פצעים וכיבים ברקמת העור. בשימוש פנימי - הוא משמש לחיטוי בגרון ובלוע, מסייע בריפוי כיבים במערכת העיכול ומקל על צרבות. כמו כן - הוא מזין את הפלורה הטבעית של המעי הזקוקה לסיבים תזונתיים כאוויר לנשימה, ובכך תורם לתהליך העיכול. הוא מלחלח ומכייח, ובכך מקל על מצבים של שיעול יבש, והוא מסייע בהורדת חום ובטיפול בצריבה בדרכי השתן. אחרי שהפלגנו בשבחים לצמח, מגיעה ההפתעה האמיתית: גבעולי הצמח, הנקטפים בחלקיהם הצעירים, העסיסיים והרכים, יהפכו בקלות למעדן מלכים לאחר קילוף הרקמה הסיבית, המכוסה זיפים, העוטפת אותם. טעמם מתקתק ומעודן, מרקמם מעט רירי, ובשרני בהרבה מזה של הבמיה. את גבעולי החוטמית ניתן לאסוף מפברואר ועד מאי. בכל שלב בהתפתחות הצמח – נלקט רק את אותם 15-20 ס"מ הנמצאים מתחת לקודקוד הצמיחה. בדומה לשאר הצמחים – גם כאן הליקוט נעשה בהתאם לחוק זרימת האנרגיה, על מנת לאפשר לצמח להמשיך ולשגשג. במידה ו"תפסתם" את הצמח בשלב מתקדם יותר, כאשר הוא בשיא פריחתו, ניתן לעשות שימוש בניצנים העומדים לפקוע לאותן מטרות בדיוק. איך אומרים "אחר הצהריים" בקיבוצניקית? נירית הקמה Ridolfia segetum לא, זה לא שומר! אין לו ניחוח אניסי, והוא עדין מאוד למראה. לצמח הנפלא הזה קוראים נירית הקמה, ושמו המחייב משהו מעיד על קנקנו: הוא מבשר את הקציר, אבל יותר מכך, הוא מחזיר אותי לימי ילדותי: הנה אנחנו, בני ובנות כיתת גלים, קמים משנת הצהריים בבית הילדים ויוצאים לשחק בחוץ. ממשק הילדים נשקפים אלינו שטחי הביצה שיובשה חמישים שנה קודם לכן; שדה חיטה בשל וצהוב בעמק עכו של שנות השמונים. הפרח הנפלא, בעל הסוכך הצהוב, בולט בגווניו החיים כל כך. "הקמה", אם יורשה לי, היא לא רק חיטה בשלה, רגע לפני הקציר. בקיבוצניקית עתיקה, ה"הקמה" היא השעה שבה קמים הילדים משנת הצהריים, משחקים ב"גניבת הדגל", אוכלים לחם שחור עם מרגינת בלו-בנד וזיתים, והולכים הביתה, להורים לכמה שעות, עד להשכבה – אז חוזרים לבית הילדים. הנירית היא עשבוני חד-שנתי ממשפחת הסוככיים. מוצאו באזור אגן הים התיכון. גובהה של הנירית עשוי לעלות מעל למטר. הנירית נפוצה בארץ ישראל בשדות ובשטחים פתוחים שקרקעותיהם כבדות - במרכז ובצפון הארץ. עליה מנוצים לאונות דקות. הצמח מכיל שמן אתרי בעל ריח וטעם נעימים, ולכן משמש כתבלין. הצמח מכונה לעיתים גם "שמיר" אף שמדובר במין אחר. התפרחת – סוכך בעל גוון צהבהב. כל חלקי הצמח העל-קרקעיים נאכלים מבושלים או טריים. הנירית אינה רק צמח החשוב כחומר גלם במטבח – היא משמשת גם לרפואה. מנשים פלסטיניות למדתי כי בעבר השתמשו בצמח כתרופה להסדרת המחזור החודשי לנשים, להגדלת כמות החלב בבלוטות החלב של האישה המיניקה, כתרופה נגד עצירות, וכן לטיפול ולמניעת שיעול. כמו כן, שימשה גם כדי להפיג גזים מהבטן ולרפא מחלות דרכי הנשימה ולטיפול בכינים. מבחינה קולינרית – הצמח הזה משמש כתחליף נאה ומעודן לשמיר התרבותי. מתבלים בו מלפפונים חמוצים או כל דבר כיבושין אחר. מתבלים בו מרקים, סלטים, תבשילים ומאכלים נוספים כמו ציזיקי, גספצו ועוד. זמן לאכול: מתכונים ציזיקי עם מלפפון, יוגורט צאן ונירית הקמה מצרכים (ל-4-5 מנות): 4-5 מלפפונים 1/2 ליטר יוגורט צאן איכותי 1 כוס עלי נירית הקמה, טריים וקצוצים בצל סגול קטן, קצוץ פרחי חרדל 2 שיני שום, מעוכות מיץ לימון (לטעכם) מלח (כנ"ל) אופן הכנה: קוצצים את המלפפונים דק ככל האפשר, ומניחים בקערה. מוסיפים את שאר המרכיבים, מערבבים היטב ומתבלים במעט לימון ומלח. מגישים קר! מצהבריי עם נירית הקמה הסיפור הוא כזה: נשארו לנו המון מצות מפסח. ניתן לשמור את המצות לעונה הבאה, אך ניתן גם להשתמש בהן כבר השנה, כמרכיב במתכון הנהדר הזה: מצרכים: 3 מצות שבורות לחתיכות קטנות, מושרות בחלב 5 ביצים 100 גר' גבינת גאודה צרור עלי נירית קצוצים דק שמן אופן ההכנה: מסננים את המצות השבורות מהחלב. מוסיפים את הביצים ואת השמיר. מתבלים במעט מלח ופלפל וטורפים היטב. מחממים מעט שמן (רצוי זית) במחבת, ויוצקים לתוכה מחצית מכמות הבלילה. מנערים את המחבת בעדינות להשטחת הבלילה. מפזרים את הגבינה, ומעליה יוצקים את שאר הבלילה. לאחר שתי דקות של טיגון - הופכים ומטגנים כדקה נוספת (או עד שכל הבלילה מוכנה) בתיאבון! מרק גספצ'ו עם אזוב ונירית הקמה (לארבע מנות) מצרכים: 4 עגבניות בשלות 2 מלפפונים 2 שני שום שתי פרוסות לחם ללא הקשה שמן זית מלח ופלפל לימון סחוט צרור עלי נירית הקמה צרור גבעולי אזוב אופן ההכנה: טוחנים הכל יחד, מצננים היטב ומגישים. תבשיל גבעולי חטמית זיפנית ופול ירוק 4 מנות מצרכים: 500 גרם גבעולים צעירים וקלופים של חטמית זיפנית - פרוסים ליחידות בנות 3-4 ס"מ 500 גרם פול ירוק שלם, חתוך לרצועות (למשקיעים - אפשר לפרק את התרמילים ולהשתמש בפולים בלבד)
1/3 כוס שמן זית
6 שיני שום 7-8 עגבניות טריות, קצוצות דק 1 כף מיץ לימון סחוט טרי (בערך 1/4 לימון) 2 כף רסק לימון כבוש (לא חובה) 1 כף צ'ילי גרוס (לא חובה)
מלח ופלפל שחור גרוס אופן הכנה: מלהיטים סיר כבד, רחב ושטוח. לאחר שהוא מתחמם כראוי, מוסיפים את שמן הזית ואת הגבעולים הצעירים והקלופים ומטגנים קלות. מוסיפים את השום ומטגנים תוך ערבוב עוד כחצי דקה. מוסיפים את העגבניות, הפול הירוק, מיץ הלימון והתבלינים, מערבבים ומביאים לרתיחה. מכסים את הסיר, מנמיכים את הלהבה ומבשלים כ-10 דקות.

באישור וברוח

כל הזכויות שמורות ליתיר שדה | ת.ד. 5061 פרדס חנה - כרכור | טלפון: 054-2248243 | YATIRSADE@GMAIL.COM