המרווה היא שיח זקוף, מאפיר ולביד, הגדל בשכיחות גבוהה באזורי ההר. למרווה שימושים רבים בתרבויות האזור. בין השאר הוא משמש כתבלין, כחליטה לשתיה, כקטורת וכתרופה. בערבית זכתה המרווה המשולשת לכינוי "מרמיה", שפירושו "המבורכת". השם מאזכר את מרים, אמו של המשיח, אשר חסתה בצל הצמח בעת בריחתה מפני הורדוס, התרעננה בנגבה את פניה בעליו, וזיכתה אותו בברכתה (לבנה והלר, 1986). המרווה היא צמח נפוץ ביותר בחבלי ההר בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית.