הרצאות

ראשיתו של הסיפור בחכם אחד, בן לתקופת התנאים, שמלבד העיסוק המבורך בלימוד תורה, נהג להתפרנס מליקוט צמח הצלף. 

החכם הזה שנה לתלמידיו כלל גדול מהתורה עצמה. את הכלל הזה הוא לא למד מקריאה בספרים, אלא מעבודתו בשדה.

זה סיפור על צמח אחד, פשוט ונחבא אל הכלים, שלימד אותי רבות על הסתפקות במועט שבמועט, על ענווה, צניעות וחסדים.

זה סיפור שמלמד אותנו רבות על ניהול ושיווק בתנאים של מחסור, על התמודדות עם משאבים מוגבלים, ועל כוחה ההרסני של הקנאה, הגאווה והיוהרה.

זה גם סיפור הדן בשאלת העיתוי הנכון לנקיטת מהלכים, ועל התמדה, סבלנות ורגישות.

צמחי בר למאכל מזוהים, בדרך כלל, עם תרבות קולינרית מקומית;

לכאורה, אדם חי את נופיו: הוא ניזון מתוצרת מקומית הגדלה בהם, הוא מכיר את צמחי הבר השונים הגדלים בהם - ולעיתים קרובות הוא גם מבסס עליהם חלקים ניכרים מהמטבח המאפיין אותם.

אני אומר לכאורה, כי במאות השנים האחרונות אין הדבר כך: האדם ניזון מסחורות מיובאות, זרות ללשונו ולתרבותו המקומית, והוא מאמץ לעצמו חלק מהן ומכיל אותן לתוך תרבותו הקולינרית.

פעם פגשתי שף אחד, שהיה משוכנע שתורת הליקוט שאני נמנה על מלמדיה היא היא הדרך אל המטבח המקומי - כפי שזה ראוי להיות. הנוכחות של טעמים אדמתיים עמוקים בין סיריו היתה עצמתית כל כך -עד שהיה מוכן לזנוח לחלוטין את חומרי הגלם המיובאים - ולעבור לתוצרת מקומית טריה, ובעיקר כזו שמקורה בבר. דעה כזאת, עם כל הרומנטיקה הנפלאה עליה היא נשענת מעלה שאלה אחת גדולה:

מהו אותו מקומי, שכולם מדברים עליו?

מעטים יודעים, שחלק גדול מצמחי הבר שאנו מלקטים כאן כצמחי מאכל - הם אינם מינים מקומיים, אלא מינים גרים, שהגיעו למרחב שלנו ממקומות מרוחקים ונטמעו בו. עשבי הבר המלוקטים בקיץ בולטים בהיבט הזה: חלקם הגדול של המינים הללו היגר לכאן מאמריקה, אפריקה או מזרח אסיה. למעשה, כבר לפני אלפי שנים התנחלו כאן הצמחים הגרים הראשונים; כאמור, ארץ ישראל היא רצועת החיבור בין שלוש יבשות, ומאז ומעולם עברו בה נתיבי סחר שדרכם זרמו מינים אקזוטיים מכל קצווי תבל. הללו נטמעו באדמתה ושגשגו, עד שהפכו למרכיב מרכזי בנופיה ובתרבותה הקולינרית של הארץ הזו, ולעיתים אף לסמל מייצג ולסלע המחלוקת בין הקבוצות המתקיימות בארץ הזו מקדמת דנא.

ההרצאה הזו תעסוק בתרבות הקולינרית המקומית, הנשענת על מינים גרים. אתייחס בה לצמחים ה"גרים" וה"פולשים" שהתנחלו בארצנו מהזווית הקולינרית, אבל לא רק בה. נדון בהיבטים התרבותיים, הפוליטיים, הפילוסופיים והסביבתיים של המפגש עם מינים אלו, ונעסוק גם בסוגיות של אתניות, לאומיות, ריבונות, שמירת טבע, ותחומים נוספים - המבטאים נקודות מבט שונות על המינים הללו, ועל הממשק המרתק והמסעיר שבינם לבין בני האדם החיים לצידם.

כולנו נוהגים לקשור את האביב ללבלוב ופריחה. האמת היא, שללקט המתבונן בכל יום בטבע המשתנה לנגד עיניו – ברור שההיפך הוא הנכון.

חוק הליקוט הראשון, או חוק זרימת האנרגיה, הוא חוק פשוט: חלקי הצמח הנאכלים נמצאים בשיא טריותם ועסיסיותם בתקופה שבה משקיע הצמח את מרב האנרגיה שלו דווקא בהם. כאשר הצמח מתחיל להתפתח, רוב האנרגיה זורמת לעליו. בהמשך תזרום האנרגיה אל הגבעולים, משם אל הפרחים ולבסוף אל הפרי או הזרע. מבט קצר אל גבעולו החתוך של הצמח, מגלה סודות מהעבר, ומניחה תשתית לתובנות מרתקות.

בהרצאה הזו נצא למסע, שראשיתו בימי קדם, המשכו בידע בוטני וגסטרונומי מעמיק, וסופו - בהשלכות מרחיקות לכת על זהותו של האדם, על יחסיו עם האדמה, ועל התפתחותו האישית והמקצועית.

לקטות היא דרך חיים, שבה האדם בוחר להתקיים תוך ראיית ה"יש".

 אני קורא לזה "תודעת השפע של גן העדן": לחיות מתוך אמונה של ממש בכך שהשפע קיים סביבנו בכל פינה, וכל מה שעלינו לעשות הוא לדעת לממש אותו. הבחירה לחיות חיים מתוך תודעת שפע היא אולי הקשה שבבחירות; היא תובעת מאיתנו לוותר על הרגלים רבים המוטמעים בנו כמעט מיום לידתנו, בעיקר עם נולדנו לתוך עולם תרבות הצריכה, שבה אחד המדדים העיקריים להצלחה נמדד בכסף או בהון החומרי שרכשנו לנו באמצעותו. הניתוק מתודעת החסר כרוכה בכאב רב, אבל היא משתלמת. שיחה/הרצאה מרתקת על מינימליזם ושפע  בתוך עולם צרכני.

ליקוט ושמירת טבע נתפסים בתרבות המודרנית כשתי פרקטיקות המציבות זה כנגד זה ערכים שונים, במסלול התנגשות.

בעשרות השנים בהם קיים בישראל חוק האוסר על ליקוט של צמחי בר מסויימים, הנלקטים על ידי האוכלוסיה המקומית לצורך מאכל ומרפא, ניטש ויכוח סוער בין "אנשי הטבע", המבקשים להגן על המינים הללו מפני קטיף אינטסיבי שעלול להוביל להכחדתם, לבין "בני המקום", המבקשים להמשיך ולממש את זכותם לגשת למקורות המזון והרפואות שהטבע המקומי מספק להם, וגורסים כי הליקוט, לא זו בלבד שאינו פוגע בצמחיה המקומית, אלא אף מעודד את התחדשותה.

נדון במהלכים ההיסטוריים שאיפשרו לאנשי רשות הטבע והגנים לקנוס ולהרשיע מלקטים פלסטיניים, ונבחן את הסוגייה הבוערת מנקודות מבט אקולגיות, פילוסופיות ותרבותיות.

ההרצאה המרתקת הזו מבוססת על מחקר אתנוגרפי ממושך, שאני עורך במסגרת לימודי בביה"ס פורטר ללימודי הסביבה, באוניברסיטת תל אביב.

סיפרו לנו שה"שוק" מתקיים תוך תחרות בלתי פוסקת בין פרטים, המתחרים ביניהם על מוצרים ושירותים. אמרו שהמחיר של סחורה או שירות נקבעים על בסיס המתח המתמיד הקיים בין הסוחרים לצרכנים ובינם לבין עצמם. לימדו אותנו לחשוב שרק "החזק שורד", ושמי שלא משחק את המשחק נזנח בצד הדרך. התבוננות מעמיקה בחורש מציגה תמונה מורכבת יותר, ולעיתים אף הפוכה, לעולם החד ממדי, התחרותי, שמציעה לנו החשיבה המערבית. עצי החורש - האלון, האלה, הלבנה, העוזרר ודומיהם, לא באמת "שולטים". אמנם הם נהנים מיתרון הגודל, המאפשר להם להתנשא ולהתבלט במרחב, אבל לא היו יכולים להתקיים לאורך זמן בלי הסינרגיה המופלאה המתקיימת בינם לבין פטריות, חיידקים וחסרי החוליות השוכנים בקרבה. לכל מין המאכלס את החורש יש התאמה מושלמת לנישה בה בחר לגדול. משאב מוגבל לא מביא בהכרח לתחרות. לעיתים, הוא דווקא מאפשר יצירת מגוון אינסופי של צורות החיים, המשלימות זו את זו. ככל שהמגוון גדול יותר - כך גדלה יציבותה של המערכת כולה.

הרצאה מרתקת, הכורכת בתוכה פרקים חשובים בהיסטוריה של המחשבה הכלכלית, אקו-פילוסופיה וידע פרקטי עשיר ומעמיק, בנובע מהתבוננות ארוכת שנים בבריות המקיפות אותנו וביחסי הגומלין שביניהן.