"החרצית העטורה, המעטרת את שדותינו בכל אשר נפנה, ומבשרת, במובנים רבים, את בואו של האביב, היא כנראה אחד מפרחי הבר המוכרים ביותר בארצנו. היא גדלה כעשב בר בגינות ציבוריות, בשולי שדות, בצידי דרכים, ובכל מקום שיש בו ריכוז גבוה של חומרי הזנה בקרקע, המעידים על פעילות חקלאית אינטנסיבית ועל הפרת האיזון הטבעי במרחב. בסביבות החודשים מרץ-אפריל פורחות החרציות בכתמים צפופים שצבעם צהוב-כתום. עלי החרצית וגבעוליה, וכן פרחיה הלשוניים - אכילים טריים או מבושלים. טעמם מליח-מתקתק, ויש בהם מעט מהארומות המופיעות בסלרי. את הגבעולים רצוי לקלף משכבתם החיצונית, הסיבית, ולאכול את המוך הרך והעסיסי.
"הכל הרי כל כך מורכב בחיים האלה, וכילד בן שש או שבע, אתה מצפה שזה יהיה פשוט יותר. אבל זה לא! הכל מורכב. אפילו החרצית! היא מורכבת ממאות פרחים קטנטנים. הם כל כך קטנים, עד שעין בלתי מזויינת תתקשה להבחין בהם – אבל הם שם. האמינו לי! הם שם, נעוצים על גבי מצעית, צפופים צפופים, ועמוסים באבקת פרחים ריחנית. ומה לגבי עלי הכותרת שנהגנו לתלוש ממנה, מהחרצית הזו, אחד אחד, כדי להגריל בעזרת רולטת המזלות הססגונית שבידינו את בחיר או בחירת ליבנו? ובכן, גם הם, כל אחד ואחד מהם, הוא בעצם פרח. הבוטנאים מבחינים בין שני טיפוסים של פרחים בתפרחת (זו המילה הנכונה יותר) של בני משפחת המורכבים. לקטנטנים שבמרכז התפרחת הם קוראים "פרחים צינוריים", כי כל אחד מהפרחים הללו מחובר במעין "צינורית" אל מצעית התפרחת. ללהבות האש היוקדות בצהוב זועק, שאנחנו כילדים התעקשנו לכנותן "עלי הכותרת", קוראים הבוטנאים "פרחים לשוניים", כיוון שבחינה מדוקדקת של כל אחד ואחד מהם, בנפרד, יגלה שהם מזכירים בצורתם לשון חרוצה.