הפרסיון הגדול הוא שיח ממשפחת השפתניים, המאכלס חורשים צפופים ומוצלים בחבל הים תיכוני. הופעתו יותר שיחנית מזו של יתר השפתניים, אך הוא יכול להופיע גם כבן-שיח נמוך או כמטפס. עליו נגדיים, פטוטרתם קצרה, הטרף ביצי, משונן קלות כמשור. הצמח נשיר-קיץ; בסוף האביב הוא משלך את עליו, ומנופו נותרים רק ענפים אפורים, יבשים למראה, שעין בלתי מיומנת תחשוב אותם למתים. בבוא הגשמים הראשונים, מגיחים ניצני העלווה המתחדשת. עלים צעירים ורעננים מגיחים מתוכם, ומטמיעים סוכרים פשוטים, המשמשים כמטבע האנרגיה המשרת את הצמח לכל התהליכים המטבוליים הדרושים לו כדי לצמוח ולהתרבות. את האנרגיה האצורה בסוכר שייצר ושהצמח אינו זקוק לה באופן מיידי, הופך הצמח לתאית – שרשרת ארוכה של סוכרים, המאפשרת לצמח ליצור רקמה סיבית, שממנה עשויים ענפיו הצעירים. לאחר הפריחה והפרייה, נושרים העלים, אך הנוף החדש, המורכב מאותם סוכרים שהוטמעו ברקמתו במהלך העונה הגשומה – נותר כזכרון עמום מתפארתו של הצמח הירוק והרענן, שמאפיין את מופע החורף שלו. אם תרצו – זוהי קרן ההשקעות של הצמח הרב שנתי. ככל שנופו מסועף יותר בסוף העונה – כך יקל עליו לחדש את צמיחתו עם תחילתה של העונה הבאה. עלי הצמח הראשונים, שיגיחו מנופו היבש – הם הריבית. כשהם צומחים – הם מגדילים את שטח הפנים של הצמח, ומאפשרים לו להגדיל את נופו. ההשקעה של חלק מהסוכרים שייצרו העלים בנופו היבש של הצמח במופעו הקיצי – משיאה לו רווחים. היא מגדילה באופן משמעותי את כושר ייצור המזון שלו, ואת יכולתו לפרות ולהתרבות.