מקום בלב - דבש, פטל בר ויין באלסקה
- יתיר שדה - מורה לליקוט
- לפני 17 שעות
- זמן קריאה 10 דקות
"כְּדֵי לְהַגְשִׁים חֲלוֹם אֶחָד יָשָׁן
יֵשׁ צֹרֶךְ בְּמִילְיוֹן חוֹלְמִים
שֶׁלֹּא עוֹצְמִים אֶת עֵינֵיהֶם.
כְּדֵי לְהַגְשִׁים חֲלוֹם אֶחָד יָשָׁן
יֵשׁ צֹרֶךְ בְּמִילְיוֹן חוֹלְמִים
שֶׁלֹּא אוֹטְמִים אֶת אָזְנֵיהֶם.
שֶׁמּוּכָנִים אֶל הַחֲלוֹם לְהִתְקָרֵב,
שֶׁעוֹד זוֹכְרִים אֵיךְ לְהָקֵל אֶת הַכְּאֵב.
שֶׁיְּכוֹלִים לְהִתְאַהֵב, לְהִתְחַיֵּב
וּלְגַלּוֹת שֶׁעוֹד נִשְׁאַר לָהֶם מָקוֹם בַּלֵּב."
(אהוד מנור)
שירת הצפון הרחוק
זו שעת בין הערביים, והשמש עדיין ניצבת בשליש גובה הרקיע. אמצע אוגוסט הוא סוף הקיץ כאן - והוא כל כך נעים. הג'יפ הזקן והטוב של יעל זליגמן, המארחת אותנו כאן, מתנהל בעצלתיים על הכביש החוצה את חצי האי קינאי - ומוביל אותנו דרומה, מאנקורייג' אל העיירה הקטנה והציורית הומר.
נופים קסומים נגלים לעיניי, ואני שותק וסופג: יערות עבותים, אגמים, קרחונים, נהרות ומפרצים. כל אלה עתידים להפוך לחלק משגרת יומי בשבועיים הקרובים.
הגעתי לכאן בשליחותו של ארגון רחם של שלום, פרי יוזמתה של יעל, המבקש לאפשר חיבור אמיתי בין לבבות ונשמות. צעירים וצעירות, פלסטינים וישראלים, ישהו כאן יחד, הרחק מן הבית, וינסו למצוא חיבור, שפה משותפת, הבנה ואמפתיה בתוך ים הצרות, הכעס והפחד שסביבם.
מבחינה נופית ואקלימית, אלסקה היא כמעט תמונת התשליל של הלבנט. במקום קיץ צהוב, חרב וחשוף,
משתרעים כאן מרחבים ירוקים ורטובים; במקום גבעות טרשים, פסגות מושלגות וקרחונים; במקום חודשים ארוכים שבהם האדמה מתחננת לגשם, מים זורמים כאן מכל עבר.
מבחינה אנושית, לעומת זאת, יש לאלסקה סיפור מורכב משלה.
גם כאן נפגשו לאורך הדורות עמים ילידיים, שחייהם, תרבותם וכלכלתם היו קשורים קשר הדוק אל הארץ ואל הים, עם עולם מתיישבים שהגיע מבחוץ. רוסים, ואחריהם אמריקאים ואירופים אחרים, הביאו איתם מסחר, דת, מחלות, משטרים חדשים ותפיסות אחרות לגמרי של קרקע, רכוש ומשאבים. וכמו במקומות רבים אחרים בעולם, המפגש הזה גבה מן העמים הילידיים מחיר כבד מאוד.
אבל לא הגעתי לאלסקה כדי לחפש בה משל לישראל ולפלסטין. אנלוגיות כאלה נוטות להתפרק מהר מאוד כשבוחנים אותן מקרוב. הגעתי לכאן עם קבוצה של בני אדם שמנסים, למשך מספר שבועות - ללמוד מחדש איך לפגוש זה את זה.
ואולי דווקא משום כך מצאתי את עצמי מתעניין יותר ויותר בכל מה שאינו אנושי;
כבר שנים שאני חושב על עולם הליקוט כעל סוג של אנתרופולוגיה של הלא-אנושי. הרי תרבות אינה נוצרת בחלל ריק. בני אדם אוכלים את מה שצומח סביבם, בונים מן החומרים שהארץ מספקת להם, עוקבים אחרי עונות השנה, לומדים את תנועתם של בעלי החיים, מפתחים טכנולוגיות של שימור, בישול והתססה, ובמשך דורות ארוכים מנהלים משא ומתן מתמשך עם האדמה שעליה הם חיים.
היער, במובן הזה, אינו תפאורה לסיפור האנושי.
גם האקלים, הדבורים, הפטריות, פירות היער, הנהרות והקרחונים אינם.
האנושי והלא אנושי מתערבבים במרחב, משפיעים אלה על אלה, ומעצבים זה את זה.
ואם רוצים להבין באמת תרבות של מקום, אולי לא די לדבר עם בני האדם שחיים בו. לפעמים צריך גם להריח את היער, להעמיק שורשים אל תוך האדמה, ולהתחבר.
אספתי הרבה סיפורים במהלך שהותי כאן. אחד מהם קשור ישירות לליקוט ולמטבח מקומי, אבל גם לאיש אחד יקר, שסיפורו המחיש לי היטב איך כל הדברים היפים הללו מתחברים יחד.
מתחילים!
הילד שרצה להיות חוקר טבע
כשג׳ייסון דייויס היה ילד, הוא חלם להיות חוקר טבע. הוא גדל בעיירה הקטנה סולדוטנה, בחצי האי קינאי שבאלסקה הקפואה, וסביבת מגוריו סיפקה לו שפע של השראה. שם לא חסר טבע לחקור: נוף פראי וקסום של פסגות הרים מחודדות מצופות מעטה קרח-עד, פיורדים ואגמי קרחונים שורצי דגים, יונקים וציפורים, ויערות עבותים זרועי עצי אשוח ושדר, שופעי פטריות, עשבי מרפא ומאכל וגרגרי יער משלל מינים. גם הפאונה עשירה במיוחד וכוללת בין היתר דובים, איילים, סנאים ועוד רבים אחרים. כל אלה סיפקו לילד הצעיר, הסקרן והמבריק שפע כמעט אינסופי של יצורים ותופעות להתבונן בהם, ללמוד אותם ולתהות על טיבם.
אך טבעי היה שעם סיום התיכון יפצח בקריירה אקדמית-מחקרית בתחום מדעי הטבע, ואולי אף יהפוך ברבות הימים לחוקר טבע מוערך. הוא אכן בחר בדרך הזו. לאחר שסיים את לימודיו ב-Cook Inlet Academy בשנת 1980, עבר לקליפורניה, וב-1984 השלים תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת Biola. כמה שנים אחר כך, בין השנים 1987 ל-1989, הגיע ג׳ייסון לישראל כדי לערוך מחקר מתקדם בחוג לזואולוגיה של אוניברסיטת תל אביב.
היו אלה שנים סוערות; האינתיפאדה הראשונה פרצה בדצמבר 1987 וטלטלה את המרחב הישראלי-פלסטיני, ותל אביב של סוף שנות השמונים היתה אף היא עיר תוססת, משתנה וסוערת מבחינה פוליטית וחברתית.
דייויס מצא את עצמו נשאב יותר ויותר אל התהליכים החברתיים והפוליטיים שהתרחשו סביבו, ובתוך שנים ספורות קיבלו חייו תפנית שקשה היה לחזות אצל הנער מאלסקה שחלם להיות חוקר טבע.
מהאקולוגיה של הטבע לאקולוגיה של האדם
ב-1990 הצטרף לשירות החוץ האמריקאי. באופן כמעט סמלי, תחנתו הראשונה היתה דווקא המקום שזה עתה למד להכיר מקרוב: בין 1990 ל-1992 שירת במחלקה המדינית של שגרירות ארצות הברית בתל אביב. בהמשך תוביל אותו הקריירה הדיפלומטית למצרים, לסיני, ללבנון, לוושינגטון, לירושלים, לדובאי ולמלטה, אבל הקשר שלו אל המרחב הישראלי-פלסטיני הלך והעמיק.
בשנים 1999-2002 שב לכאן כראש המחלקה המדינית בקונסוליה הכללית של ארצות הברית בירושלים, באחת התקופות הנפיצות ביותר שידע האזור.
לזכותו עמדו היכרות קרובה ובלתי אמצעית עם המרחב הישראלי-פלסטיני, ובעיקר כישרון יוצא דופן לשפות. דייויס דובר אנגלית, ערבית, עברית ופרסית, ובהמשך למד גם מלטזית. יכולתו בערבית ובעברית היתה כה יוצאת דופן, עד שב-2002 העניקה לו מחלקת המדינה האמריקאית את התואר Linguist of the Year, על הישגיו ברכישת שפות ועל השימוש שעשה בהן במהלך שירותו במזרח התיכון.
במובן מסוים, דייויס לא באמת התרחק כל כך מהמסלול שבחר לעצמו כילד. הוא פשוט עבר מהתמקדות באקולוגיה של החי והצומח לאקולוגיה של המין האנושי. אחרי הכול, גם האקולוג וגם האנתרופולוג חוקרים מערכות יחסים: בין יחידים, בין קבוצות, בין מינים, ובין החיים לסביבה שבתוכה הם מתקיימים.
בתצלום המופיע בכתבה של ה-BBC מאפריל 2002, נראה דייויס בחברתם של מזכיר המדינה האמריקאי קולין פאוול ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, במהלך אחד הביקורים הדרמטיים ביותר של הממשל האמריקאי באזור. היו אלה ימי מבצע "חומת מגן": צה"ל פעל בערי הגדה, ערפאת היה נצור במוקטעה ברמאללה, פיגועי התאבדות הכו בערי ישראל, והיחסים בין ישראל לפלסטינים הידרדרו במהירות אל אחת מנקודות השפל הקשות שידעו מאז הסכמי אוסלו.
פאוול הגיע לאזור בשליחות הנשיא ג'ורג' בוש, בניסיון לעצור את ההידרדרות, להביא להפסקת האלימות ולהחזיר את שני הצדדים למסלול של הידברות. ב-14 באפריל נפגש עם ערפאת במשך כשלוש שעות במוקטעה הנצורה, ובימים שלאחר מכן נמשכו המגעים האמריקאיים האינטנסיביים עם שתי ההנהגות.
בתוך המציאות הזו מילא דייויס תפקיד רגיש במיוחד. עבודתו חייבה אותו לקיים קשר ישיר לא רק עם אנשי הרשות הפלסטינית, אלא גם עם דמויות שהחזיקו בכוח ובהשפעה ממשיים ברחוב הפלסטיני. אחת מהן היתה מרוואן ברגותי, אז מזכיר הפת"ח בגדה וממנהיגי התנזים, שכבר ב-2001 הפך בעיני ישראל לאחד האישים המזוהים ביותר עם האינתיפאדה ולמבוקש בכיר.
דייויס סיפר לי שהישראלים ניסו להניא אותו מלהיפגש עם ברגותי לאחר שסימנו אותו כטרוריסט וכמי שמעורב בהכוונת פיגועים. הוא, מצדו, התעקש להמשיך ולהיפגש איתו. מבחינתו של דיפלומט, כך עולה מסיפורו, דווקא האנשים שקשה ומקומם לדבר איתם הם לעיתים האנשים שהכרחי ביותר לדבר איתם.
יום לאחר פגישתו של פאוול עם ערפאת, ב-15 באפריל 2002, נעצר ברגותי בידי כוחות צה"ל ברמאללה.
ממזרח תיכון ליין ים-תיכוני
ואז, אחרי שנים של חדרי ישיבות, משברים מדיניים ושיחות עם מנהיגים באזורי סכסוך, הוצב מחדש במלטה.
במהלך שליחות בת שלוש שנים מטעם שירות החוץ האמריקאי באי הים-תיכוני הקטן החל דייויס להתעניין ברצינות ביין. ב-2008 התחיל לייצר יין מענבי מרלו שגודלו בחקלאות אורגנית. בתו הבכורה, הלן, היתה אז ילדה קטנה, והוא סיפר לי שכשהחל להתנסות בייצור היין היא היתה מצטרפת אליו ועוזרת לו לרסק את הענבים בדרך העתיקה והפשוטה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: ברגליים יחפות.
קשה לחשוב על ניגוד מובהק יותר בין עבודתו של דיפלומט בכיר, הנועד בחדרים ממוזגים עם אנשי מודיעין, דיפלומטים, מנהיגים ואנשי ממשל, לבין התמונה שג׳ייסון מתאר, ובתו מאשרת בחיוך: אב ובתו הקטנה עומדים יחד בתוך אגן דריכה, שבו נמעכים ענבים עסיסיים ומתוקים שנבצרו זה עתה מחלקת האדמה שבה גדלו, באי הקטן שבלב הים התיכון.
אבל נדמה שדווקא שם החל להיפתח עבורו נתיב חדש.
היין החזיר אותו אל המחקר הביולוגי. הפעם המעבדה היתה חבית, מושאי המחקר היו ענבים ושמרים, והתהליך כולו התרחש בתוך מערכת חיה שלא ניתן לשלוט בה לחלוטין, אלא רק ללמוד אותה, לכוון אותה ולהקשיב לה.
ממלטה המשיך דייויס לסיציליה, ושם הפכה הסקרנות החדשה שלו כלפי יין לעיסוק רציני ומעמיק הרבה יותר. החל משנת 2010 הוא המשיך לשכלל את שיטות העבודה שלו באמצעות ענבי נרלו מסקלזה (Nerello Mascalese), זן סיציליאני עתיק הגדל על מורדות הר האטנה. לא הרחק משם פעל היינן פרנק קורנליסן, מן הדמויות הבולטות בעולם היין הטבעי, ועבודתו היתה עבור דייויס מקור משמעותי להשראה.
כאן כבר לא היה מדובר רק בתחביב משפחתי חביב. דייויס החל להעמיק בעולם שבו היין אינו נתפס כמוצר שיש לייצר לפי נוסחה קבועה, אלא כביטוי של המקום שבו נוצר. פחות ניסיון להנדס את התוצאה הרצויה, ויותר ניסיון להבין את חומר הגלם, את האקלים, את הקרקע ואת החיים המיקרוסקופיים המשתתפים בתהליך; להתערב כשצריך, אבל גם לדעת מתי להניח לדברים לקרות מעצמם.
זהו, במידה רבה, הרעיון העומד בבסיס המושג הצרפתי טרואר: ההנחה שטעמו ואופיו של יין אינם נגזרים רק מזן הענבים או מכישוריו של היינן, אלא מן המכלול החד-פעמי של המקום שבו גדלו הענבים: הקרקע, האקלים, הטופוגרפיה, המיקרואורגניזמים, שיטות העיבוד ואפילו מסורות העבודה שהתפתחו בו לאורך דורות.
ועל המדרונות הגעשיים של האטנה קשה מאוד להתעלם מן המקום.
לחזור לאלסקה, ולהתחיל מחדש
הרעיון הזה עתיד היה לקבל אצל דייויס משמעות חדשה לחלוטין.
כאשר פרש משירות החוץ, חזרו דייויס ובן זוגו, יחד עם בתו הבכורה ושני אחיה התאומים, לאלסקה. הם התיישבו לא רחוק מעיירת הולדתו של דייויס, בעיירה הומר שבחצי האי קינאי, וכאן גילה שהידע שרכש בים התיכון אינו ניתן פשוט להעתקה צפונה.
הקיץ האלסקאי קר מכדי להבשיל כראוי את רוב זני ענבי היין, ודייויס הניח בתחילה שימי הייננות שלו הגיעו אל קצם. אלא שאז עלתה בו שאלה אחרת, מעניינת הרבה יותר:
אם אי אפשר לגדל באלסקה את הענבים שמהם למד לייצר יין במלטה ובסיציליה, למה בעצם לנסות לייצר באלסקה יין ים-תיכוני?
אולי במקום לשאול כיצד אפשר לכפות על המקום לייצר את חומרי הגלם שאנחנו כבר מכירים, צריך לשאול מהו המשקה שהמקום הזה עצמו מבקש לייצר.
מכאן, למעשה, מתחיל פרק חדש בחייו של דייויס, וזהו הפרק שבו אני פוגש אותו.
פירות היער נכנסים למכל
דייויס בחר בחומר גלם ייחודי ומרתק כבסיס להתססה המקומית שלו: פירות היער, הגדלים בשפע ובמגוון אינסופי כמעט בסביבתו הקרובה.
פטל אדום. צומח באלסקה בבר, אך פירותיו די מנוונים. לעומת זאת - הוא גדל כאן היטב כגידול תרבותי. "פטל הסלמון" - טעמו חמצמצץ, מריר וארומטי. נפוץ מאוד ביערות המחטניים של חצי האי קינאי rubus arcticus - הפטל הארקטי, המכונה כאן "נגונברי" - מזוהה עם אלסקה וצפון קנדה. גייסון מגדל אותו כאן
חלקם נלקטים מן הבר, אחרים מגודלים בחלקות ובמשקים קטנים באזור. יש כאן אוכמניות אלפיניות פראיות, פטל אדום, דומדמניות שחורות, תותים, פטל סלמון ומינים נוספים. אבל המסקרן מכולם הוא הנגונברי (Nagoonberry), Rubus arcticus, בן משפחה ארקטי זעיר של הפטל, הנחשב לאחד מפירות היער הארומטיים והמיוחדים של הצפון.
את הנגונברי קשה מאוד ללקט ביערות. מדובר בצמח קטן ממדים, נחבא אל הכלים, שקשה לאתרו וללקטו בכמויות. לכן דייויס בחר לגדל אותו בערוגות שהוא מטפח בהן בחצר בית המלאכה הזעיר שלו.
הבחירה בפירות היער היא בחירה מורכבת. מחד, מדובר בתמצית טעמיה של האדמה האלסקנית. מאידך, בהשוואה לענבים, תכולת הסוכר הנמוכה בפירות אינה מספקת די חומר גלם ליצירת אלכוהול. דייויס הבין שאין לו ברירה אלא להוסיף לפירות סוכר ממקור נוסף.
חומר הגלם שמאפשר לו לעשות זאת הוא הדבש.
במקום להוסיף לפירות סוכר לבן, מוצר שאין לו שום קשר לנוף המקומי ושבאלסקה ממילא צריך להגיע מרחוק, דייויס משתמש בדבש כמקור מרכזי לסוכרים שמהם ניזונים השמרים. הבחירה הזו איננה רק טכנולוגית. היא חלק מן הרעיון כולו.
אם מטרתו היא לייצר משקה שמבטא את הטרואר של דרום חצי האי קינאי, אין הרבה היגיון לקחת פרי אלסקאי ולבסס את התסיסה שלו על סוכר שיוצר אלפי קילומטרים מכאן.
הדבש, לעומת זאת, הוא בעצמו תמצית של הנוף: אוסף מרוכז של צוף מפרחים שגדלו כאן, באותה אדמה ובאותו קיץ קצר שבו הבשילו גם הפירות.
הדבורים של הקיץ הקצר
כבר כתלמיד תיכון באלסקה גידל דייויס דבורים, וכיום הוא מחזיק כוורות משלו ומשלים את הדרוש לו באמצעות דבש של כוורנים מקומיים נוספים.
לגדל דבורי דבש באלסקה זו משימה לא מובנת מאליה.
חלון הזמן שבו יכולה הכוורת לעבוד במלוא המרץ קצר להפליא. החורף ארוך וקשה, והאביב מגיע מאוחר. על הדבוראי להביא את המושבה במהירות לשיא כוחה לקראת חלון הפריחה הקצר והאינטנסיבי של הקיץ, שבמהלכו צריכות הדבורים להספיק לאסוף את עיקר הצוף שלהן.
אחד ממקורות הצוף החשובים כאן הוא ה"פיירוויד", ערברבה צרת-עלים (Chamaenerion angustifolium), שמכסה בקיץ שטחים עצומים באלסקה בפריחה ארגמנית. מפרחי הפיירוויד מתקבל דבש בהיר ועדין יחסית, שדייויס אוהב להשתמש בו דווקא במשקאות שבהם הוא רוצה לאפשר לפרי לדבר בקול ברור.
כך נוצרת כאן שרשרת כמעט סגורה: פרחי הקיץ מזינים את הדבורים, הדבורים מרכזות את הצוף לדבש, באותו קיץ מבשילים פירות היער, והדבש והפרי נפגשים לבסוף במכל התסיסה.
בין הבר למתורבת
ג׳ייסון אינו מסתפק בליקוט של מה שכבר צומח סביבו. בחלקות הניסוי שהוא מטפח בהן הוא מנסה לבדוק שאלה נוספת, משלימה: מה עוד יכול המקום הזה לגדל?
במשך אלפי שנים כך בדיוק נולדו המטבחים המקומיים שלנו. חקלאי העבר לא הסתמכו רק על לקט מקומי. לפעמים הם גם נחשפו לתרבויות שכנות, ניהלו איתן קשרי מסחר והביאו איתם זרעים ממרחקים. צמח שהגיע ממקום אחר ופגש אקלים חדש נדרש להוכיח את עצמו. היו זנים שנעלמו, אחרים הסתגלו, ומתוכם נבחרו שוב ושוב אלה שהצליחו לפרות ולרבות בתנאים המקומיים.
בחלקות של דייויס הגבול שבין הבר למתורבת נעשה אפוא מטושטש. לצד פירות שנאספים מן הצמחייה הפראית של אלסקה הוא בוחן גם פירות וזנים מתורבתים המסוגלים להתמודד עם הקיץ הקצר, החורף הארוך והטמפרטורות הנמוכות של חצי האי קינאי.
לא במטרה להפוך את אלסקה ללבנט, לצרפת, לאיטליה או לקליפורניה, אלא כדי לברר אילו צמחים מוכנים, בתנאים האלה, להפוך לאלסקאים.
הנקודה הזו משמעותית למדי מבחינתי הן כמומחה לליקוט, הן כחוקר של מסורות המטבח המקומיות.
לעיתים, כשאנחנו מדברים על מזון "מקומי", אנחנו מדמיינים איזו תמונה טהורה של אדם היוצא אל הטבע וקוטף רק את מה שצמח שם מאז ומעולם. אלא שמטבחים מקומיים כמעט אף פעם לא נוצרו כך.
המטבח המקומי הוא כמעט תמיד תוצאה של שיח פעיל ומתמשך בין הבר לבין התרבות, בין מה שהאדמה מציעה מעצמה לבין מה שבני האדם מביאים אליה, מנסים לגדל בה, בוררים ומטפחים.
טרואר בלי כרם
בעולם היין אנחנו רגילים לדבר על טרואר כאילו הוא תכונה השמורה לכרמים: המפנה שבו נטועה הגפן, הקרקע שמתחתיה, כמות הגשם, שעות השמש, הפרשי הטמפרטורה.
אבל מה קורה אם מוציאים מן המשוואה את הגפן?
אצל דייויס נשאר כמעט הכול: האדמה שממנה צומחים פירות היער, הקיץ האלסקאי הקצר, שבו צריכים הצמחים להספיק לפרוח, להאביק ולהבשיל, הפרחים שמהם אוספות הדבורים את הצוף, הדבורים עצמן, המים, השמרים והדבש. ונשאר האדם, שמנסה לחבר את כל אלה יחד בלי למחוק את עקבותיהם.
ארבע כוסות באוגוסט
על קיר דוכן הטעימות של ג׳ייסון, מאחורי הדלפק, ניצבים כמה ברזים. כל אחד מהם יונק את המשקה שלו מחבית אחרת. יש כאן תמד ו"יין" מפטל אדום, מנגונברי, מאוכמניות ומפטל סלמון (Rubus spectabilis), מין מקומי של פטל בר שטעמו חמוץ-מריר.
ג׳ייסון מתעקש שאטעם מכולם.
על מגש מלבני ובו ארבע גומחות, אחת לכל כוס, הוא מניח ארבע כוסות קטנות בגוונים שונים של ארגמן, כתום, ורוד ואדום. הוא מושיט לעברי את המגש ומחייך חיוך רחב.
"תכף אצא לקראתכם", הוא אומר.
אנחנו יושבים ברחבת הכניסה למבנה. אוגוסט עכשיו, ובכל זאת קצת קר פה באלסקה. מדורה קטנה בוערת בחצר, לא רחוק מאיתנו, ומחממת את הלב. גם התמד מחמם אותנו, מבחוץ ומבפנים.
אני יושב כאן עם חבורה נפלאה ומבריקה של נערים ונערות, פלסטינים וישראלים, שהגיעו עד אלסקה כדי להתרחק קצת מהטירוף היומיומי, מהכעסים ומהפחדים ההדדיים.
ג׳ייסון פונה אלי בעברית, ואל אחת הנערות בערבית.
פתאום מגיעה יעל, עם מגש גדול שנודפים ממנו ניחוחות עזים ומוכרים. על המגש מונחות פיסות צ׳פאטי, צ׳אטני פלפלים חריפים ועשרה כדורי פלאפל גדולים ויפים, מעוטרים בטחינה.
עירוב מוזר ומפתיע משהו בין מטבח פלסטיני קלאסי לבין מטעמים מהודו מביא אותנו לסיפור חדש. סיפורו של איזי, ישראלי משחרות שבערבה, שג׳ייסון הזמין אותו להעמיד את הפוד-טראק שלו, המציע כאן שילוב טעמים אינטרקונטיננטלי של פלאפל מהלבנט וצ׳אטני וסמוסה מהודו, במגרש בית המלאכה שלו. עכשיו, למי שבאים לטעום מהתמד, יש גם מה לאכול.
כשג׳ייסון יוצא לקראתנו עם מנת הפלאפל של איזי, הוא נזכר בערגה ובגעגוע לפלאפל המזרח-תיכוני.
פתאום נדמה שכל הסיפור הזה מתקפל אל תוך החצר הקטנה הזו: אלסקה והים התיכון. פיירוויד ופלאפל. דבש אלסקאי וצ׳אטני הודי. אנגלית, עברית וערבית. צעירים ישראלים ופלסטינים. דיפלומט לשעבר, שמדלג בקלילות בין השפות כמעט מבלי לחשוב על כך, ומוזג לנו לכוס את תמצית פירות הבר של הארץ שבה גדל.
אני לוקח לגימה אחרונה מהתמד, שמתדפק על דלתות המוח ומאלחש מעט את המחשבות הנוגות על מלחמות, על כבוד ועל הרג חסר אבחנה, ומשאיר אותי מפויס, ומאושר, ולו לרגע, מן ההזדמנות להיות כאן, לשתות, לאכול ולשמוע סיפורים מרתקים מהדיפלומט שבסתר לבו אולי בכלל רצה לגדל דבורים ולהכין תמד מהדבש שלהן, וחזר הביתה, לאלסקה, כדי להגשים חלום ישן.
ואולי, אני חושב, אולי הילד מסולדוטנה מעולם לא ויתר באמת על החלום להיות חוקר טבע.
"אין צורך במיליון חולמים", אני אומר לעצמי, כשהשיר של נטשה מתנגן לי בראש.
"מספיק ג׳ייסון אחד".
תגובות