"איך זה שכוכב אחד לבד מעז/ למען השם/ אני לא הייתי מעז/ ואני בעצם לא לבד" (נתן זך)
כשלמדתי לתואר ראשון, נדרשתי לקחת קורס שכותרתו "כתיבה אקדמית". מתוכן הקורס הזה אני זוכר בעיקר את השיעור הראשון. נאמר שם, מפורשות, כי הכתיבה האקדמית נבדלת מכל סוג אחר של טקסט, כיוון שבטקסט האקדמי הכותב צריך לכתוב אובייקטיבית, מבלי להיות מעורב רגשית, מבלי לערוך שיפוט ערכי של מושאי כתיבתו או של המציאות אותה הוא מתאר ומבלי לערב את עמדותיו הפרטיות בסוגייה הנחקרת.
הנחתי שכך עובדת האקדמיה, עד שבאותה שנה ניגשתי לקורס נוסף, "מבוא לאקולוגיה" שמו. בסיור שערכנו במסגרת הקורס האמור, ביקרנו בחורש הים תיכוני שמכסה את מורדות הכרמל. "מה שאתם רואים כאן לנגד עיניכם", פתח ואמר המרצה, "הוא תוצאה של תחרות על משאבים. התחרות הזו, היא היוצרת את הנוף הנראה לנגד עיניכם, היא המעצבת את המבנה המורפולוגי של מיני צמחים ובעלי חיים באופן שיתאים אותם לתיפקודים השונים הנדרשים מהם, והיא שקובעת מי ישלוט כאן, בסופו של תהליך הסוקסציה".
אני זוכר שהדברים גרמו לי לנוע באי נוחות. לא ידעתי אז להגדיר מה בדיוק חסר לי, או מפריע לי, בטענה הזו, אך היה לי ברור שאם מישהו מתבונן בתהליכי הצמיחה וההתפתחות של החורש הים תיכוני מבעד לעיניים מערביות, הוא יראה שם בעיקר תחרות בין פרטים. ברור שמדובר כאן בבחינה ערכית של המציאות: לתחרות נדרשת הסכמה בין הפרטים המתחרים לכך שאכן קיימת תחרות, וכן צריכה להיות הסכמה על טיבה ואופיה של התחרות. הבחירה לראות את יחסי הגומלין הנוצרים בין פרטים וקבוצות בטבע, על רקע של מחסור במשאבים, כתחרות - היא בחירה ערכית. הטענה שיש תחרות היא שיפוט ערכי של המציאות. היא איננה עומדת בתביעה לאובייקטיביות הנדרשת ממדען-חוקר.
התפתחות התודעה האינדיווידואליסטית-תחרותית
אם אין לכם עניין מיוחד בתולדות הפילוסופיה המערבית אתם רשאים לדלג על הפרק הזה, ולגשת ישר לעניין. אבל כדי להבין לעומק מה עיצב את תודעתדנו באופן הזה, כדאי אולי להתעכב על סקירה קצרה של תולדות הפילוסופיה של המדע בעת החדשה.
מרטין לותר היה כומר ותיאולוג שפעל בגרמניה במאות ה-15 וה-16. לותר קרא תיגר על הכנסיה הקתולית ועל ראשיה, שתבעו לעצמם את הזכות לתווך בין קהילת המאמינים לבין האל - דבר שיצר תלות של המאמינים בכנסיה, והוביל לצורות שונות ומשונות של מעשי נבלה ושחיתות. ב 31 באוקטובר 1517 הוא מפרסם את 95 התזות - שמהווה מסמך יסוד של הכנסיה הפרוטסטנטית. ההבדל העיקרי בין הנצרות הפרוטסטנטית לזו הקתולית נעוץ באופן שבו המאמינים תופסים את עצמם ואת יחסם עם האל. לפרוטסטנטים אין צורך בכומר המוודה, המתווך בינם לבין האל. הם מכריזים כי כל אדם עומד בפני עצמו מול האל בבואו לתת את הדין, וכי אין צורך שהאדם יחכה עד הגיעו לעולם הבא כדי לדעת אם אכן פעל כיאות בעולם הזה. התמורה למעשים טובים היא הצלחה חומרית בעולם הזה. כאשר כל אדם עומד כפרט מול האל, מתבדר והולך הצורך שלו בקהילה. כעת, ולא בלי מלחמה עקובה מדם, יכול האינדיווידואליזם המערבי להוולד, ולברוא מציאות חדשה.
לתוך המציאות הזו נולד הפילוסוף והמתמטיקאי הצרפתי הנודע, רנה דיקרט. הגם שהיה קתולי בדתו, דיקרט פעל בסביבה אינטלקטואלית שכבר אימצה חלקים רבים מהרעיונות הפרוטסטנטיים - והיה אינדיווידואליסט בנשמתו. מאז נערותי, עת קראתי לראשונה בכתביו, אני מדמיין לי את דיקרט כאיזו דמות אפלולית וקודרת, השוכנת לה בחדר סגור ימים רבים מבלי לראות אור יום ומנהלת קשר מוגבל ביותר עם העולם הסובב אותו. לאדם כזה, קל מאוד להוביל מהלך של אינדווידואציה קיצונית של התודעה, וכך עשה, כשפרסם, בשנת 1641, את ספרו, "הגיונות". המתודה שפיתח כדי להוכיח לעצמו שהוא עצמו קיים, התבססה על הטלת ספק שיטתית בכל מה שנמצא מחוץ לתודעה, עד לזיכוך הטענה האקסיומטית שלו: אם יש דבר אחד שבו אינני יכול להטיל ספק - הרי הוא הטענה שספק הוטל (בכל שאר הדברים). ואם משהו מטיל ספק, זאת אומרת שהמשהו הזה חושב מחשבה. מכאן מנסח דיקרט את טענתו המפורסמת, "אני חושב - משמע אני קיים". ה"אני" הזה, המקיים מגעים עם פרטים נוספים הפועלים סביבו, עושה זאת אך ורק כדי לקיים את עצמו. דיקרט גם מפתח שיטה מתמטית המעוגנת אף היא בחשיבה האינדיווידואליסטית, כשהוא מפתח את מערכת הצירים הקרטזיאנית שלו, בה כל נקודה במרחב היא נקודת מפגש בין ציר אורך וציר רוחב. הנחת המוצא של מערכת הצירים הזו היא שנקודה מסויימת מתמקמת במרחב נתון הודות לכוחות הפועלים עליה. גם אם דיקרט לא מנסח טענה כזאת בעצמו, הוא בהחלט מניח את היסודות לפיזיקאי והמתמטיקאי הדגול, אייזיק ניוטון, שהמתמטיקה שלו, והפיזיקה הנגזרת מתוכה, הן גלגול נוסף של דיקרט.
ניוטון לוקח את הרעיון מופשט של מערכת הצירים הקרטזיאנית ומבסס באמצעותה פילוספיה חדשה של הרבדים הפיזיים של עולם הטבע. אצל ניוטון (1687) כל יחידה אוטונומית (כוכב, כוכב לכת, אסטרואיד או חללית) נתון במרחב בנקודה מסויימת, הודות לכוחות שונים שמפעילות כלפיו יחידות אוטונומיות נוספות, הנמצאות אף הן על אותו מרחב. ניוטון לא פועל בחלל ריק: הוא מתרגם את תפיסת המציאות של בני תקופתו לחוקים פיזיקליים. ניוטון עצמו שהה בבידוד בשנים בהן ניסח את חוקי התנועה שלו, שיתפרסמו שני עשורים מאוחר יותר בחיבור האלמותי שלו, אודות העקרונות המתמטיים של פילוסופיית הטבע.
את הרעיונות של ניוטון ייקח אדם סמית, אבי הפיסלוסופיה הקפיטליסטית, ויעשה ממנה מטעמים. סמית יטען, כי בדומה למכניזם הפועל על גרמי השמים ביקום, גם השוק מונע על ידי כוחות נסתרים, המעצבים את המציאות. סמית' יכנה כוחות אלה בכינוי האלמותי "יד נעלמה". לתפיסתו - בני האדם הפועלים בתוך המערכת הכלכלית שואפים למקסם את רווחיהם, והם עושים זאת באמצעות חוקי השוק: יחסי ההיצע והביקוש משולים לכוחות המשיכה והדחייה - והם שקובעים את מחירה של סחורה בשוק, את עלותה של שעת עבודה לפועל וכן הלאה.
שנים מעטות לאחר מכן יקום הכומר האנגליקני תומס מלטוס - ויטען שבתנאים הקיימים בזמנו, לא יירחק היום שבו קצב הריבוי הטבעי ייגבר על כושר ייצור המזון, באופן שבו אוכלוסיות שלמות יגיעו לכלל קריסה. גם מבקריו התקיפים ביותר אינם טוענים שמלתוס שגה בהערכותיו. הם טוענים, עם זאת, שמלתוס לא העריך נכונה את יכולתה של האנושות לפתח פתרונות טכנולוגיים שיגבירו משמעותית את כושר ייצור המזון, באופן שיימנע התפרצות רעב, עוני ומחלות בקרב אוכלוסיית העולם.
את רעיונותיו של מלתוס יפתחו במקביל שני גאונים, וואלאס ודרווין. דרווין, שהושפע מאוד ממלטוס, יכתוב כך:
"באוקטובר 1838... הזדמן לי לקרוא לשם שעשוע (את מה שכתב) מלתוס על אוכלוסייה, ומאחר שהייתי מוכן היטב להעריך את המאבק לקיום בכל מקום לאור תצפית ארוכה ומתמשכת על ההרגלים של בעלי חיים וצמחים, (הרעיון) הזה הכה בי כברק, שבנסיבות אלה וריאציות עדיפות נוטות להישמר, ואילו וריאציות נחותות יושמדו. כתוצאה, נוצר מין חדש..."
הרעיונות שינסח דרווין בספרו, מוצא המינים (1859), ישובו בתורם אל ההגות הכלכלית בת תקופתו, ויישארו שם עד לימינו. לטענת רוב הכלכלנים בני זמננו - הפרטים הפועלים במערכת הכלכלית מונעים מיצר תחרותי, ומתחרים ביניהם על משאבים. מה שייקבע את כושר שרידותם הוא יכולתם להתאים עצמם לתנאי התחרות.
המחשבה האינדיווידואליסטית היא
איך זה קשור לליקוט?
כאשר נשאלים כלכלנים רבים כיצד ניתן להקל על יוקר המחייה, בדרך כלל יש להם תשובה מוכנה מראש: יש לקדם כניסת מתחרים נוספים לשוק, על מנת להגביר את התחרות ובכך להביא לירידת מחירים.
התשובה הנפלאה הזו נעוצה בבסיס הפילוסופיה הכלכלית השלטת, שכפי שראינו, מתפתחת תוך זיקה מתמדת עם התפתחות המחשבה המערבית המדעית מראשית ימיה. יש איתה רק בעיה אחת: היא, על פי רוב, שגוייה.
ידידי ומורי, שימי רף, ממחיש זאת בדוגמה הנפלאה הבאה, שמתרחשת בארצנו לפני כעשרים שנה, עם ראשית עבודות הסלילה של כביש 6. חברת "דרך ארץ" שזכתה במכרז לסלילת הכביש, היו שותפות שתי חברות ענק ישראליות: סולל בונה (השייכת לקבוצת שיכון ובינוי שבשליטת הטייקונית שרי אריסון) ודניה סיבוס (שבשליטת הקונגלומרט אפריקה ישראל בבעלותו של איל היהלומים לב לבייב).
אם אכן היתה מתקיימת תחרות בריאה במשק הישראלי - שיתוף פעולה כזה לא היה אפשרי. במקום להתחרות ולהציע ללקוח, מדינת ישראל, את המחיר הנמוך ביותר האפשרי לסלילת הכביש, פעלו שתי החברות יחד לקידום מדיניות ממשלתית שתתאים לאינטרסים של בעלי המניות שלהן (ובמקרים רבים גם לרעת הציבור והמשק). שיתוף הפעולה בין שתי החברות מוכיח שתחרות היא דבר רע מאוד לעסקים: היא מחייבת אותן להוציא הון עתק על פרסום, קידום, שוחד לבכירים (לכאורה, לכאורה) וכיוב'. דווקא שיתוף הפעולה ביניהן מאפשר להן לחתוך עלויות ואף להגדיל את עוגת ההכנסות המשותפת.
רף מציע לחפש את התחרות במקום אחר: "לחברות הבנייה הגדולות אין טרקטורים, יש להם קבלנים, ולקבלנים יש קבלני משנה, וקבלן המשנה מפעיל טרקטוריסט שיש לו טרקטור פרטי. חברת הבנייה תחסוך כסף רב ככל שהתחרות למטה יותר גדולה. יש להם עניין שאנחנו כנותני שרותים, כפועלים או עסקים קטנים, נתחרה אחד בשני ונספק שרות במחיר נמוך יותר. בזמן שחברת הבנייה עצמה עוסקת במניעת תחרות בין השותפות שלה לשוק. למעלה, בסביבת התאגידים, יש שחקנים מעטים והתחרות מעטה, קל יותר לשתף פעולה. למטה, בסביבת קבלני המשנה והעובדים, יש שחקנים רבים, הצפיפות רבה ויש שיח תרבותי המניע לתחרות."
אחרי ארבעה עשורים של משטרים ניאו-ליברליים קיצוניים ניתן לסכם ולומר שמדיניות ההפרטה, הגברת התחרות והוצאת השירותים הציבוריים אל "השוק החופשי" נכשלה כישלון חרוץ בכל העולם. פתיחת מערכת החינוך בשוודיה לתחרות הביאה לקריסה מוחלטת של המערכת, המשתקפת במחקרים משווים בינלאומיים. הפרטת רשת הרכבות בבריטניה נכשלה, ובחלק מהמקומות התוצאה היתה הלאמה מחדש. עם פרוץ המשבר הכלכלי ב-2008, חולצו חברות פיננסיות רב לאומיות מהמשבר רק הודות להלאמתן. הרבה הון ציבורי נשפך כדי להציל את המערכת הכלכלית הגוועת. הרבה אנשים שילמו בחייהם, ובביטחונם הסוציאלי, כדי לאפשר לבנקים, לקרנות הגידור ולחברות הביטוח להמשיך ולעקוץ אותם. כל בר דעת מבין שהשינויים המבניים שהתחוללו בישראל משנות השמונים של המאה הקודמת, הצמיחו קבוצה לא גדולה של בעלי הון ששלטו ללא מיצרים במשק הישראלי, ומנגד -לקריסתם של משקי בית רבים ולהתפתחות מעמד של עובדים עניים.
המקור למשברים הללו הוא הנחת היסוד השגויה: טבע האדם, ושאר יצורי הבריאה, הוא אינו חד ממדי כפי שמנסים שוחרי הניאו-ליברליזם לציירו.
ההנחה שחוקי הטבע מכתיבים לנו לקיים בינינו תחרות מתמדת, כשם שהיצורים החיים בטבע מקיימים אותה, היא במקרה הטוב - שיפוט ערכי שגוי ומוטעה של המציאות. השאלה שצריכה להישאל, לפני שבוחרים להציג בצורה פשטנית וחד ממדית כל כך את המציאות - היא מהי נקודת המבט שלנו?
הליקוט תמיד מתחיל בהתבוננות. אני מתבונן בצמח מכל כיוון אפשרי, ובוחן אותו בשבע עיניים כדי להגיע לזיהוי וודאי, שיאפשר לי להחליט אם להכניסו לפי או לא. הפרקטיקה הזו, של התבוננות מעמיקה, מאפשרת לי לגזור מעולם הליקוט תובנות רבות על הסביבה הטבעית ועל החברה האנושית.
התבוננות בפלא הבריאה
נתבונן לרגע בצמח המופלא הזה, כוכבית מצויה שמו:
צמח חד שנתי ממשפחת הציפורניים. הוא גדל כמעט בכל מקום: חורשים, שטחים פתוחים, שולי שדות וגינות ומטעים מושקים. הוא נוטה לצוח במרבדים צפופים, ולכסות משטחים נרחבים על פני הקרקע. אם ניטול לידינו גבעול צעיר של הצמח ונתבונן בו מקרוב, נזהה מיד את סימן ההיכר המובהק ביותר שלו: פס דק של שערות נמשך לאורך הגבעול. במפרק הגבעול, במקום ממנו יוצאים זוג עלים נגדיים, אנחנו ממשיכים לראות את פס השערות הדקיק הזה, אך מגלים שהוא שינה את כיוונו: הוא ממשיך לטפס במעלה הגבעול אך פונה בזווית של 90 מעלות ביחס לפס הקודם, וכך הלאה. הפס הזה, והמבנה המסורג המאפיין את צמיחתו, מהווים יחד מנגנון ייחודי לאיסוף טל הבוקר. המנגנון הייחודי הזה מאפשר לצמח להמשיך ולשגשג גם בימים חמים ושמשיים, שפוקדים את ארצנו גם מעת לעת אפילו בשיאו של החורף.
כיצד פועל המנגנון הזה? בפשטות גאונית!
טיפות טל זעירות מתעבות על גבי מסרק השערות, פוגשות זו את זו וזולגות מטה, במורד הגבעול. כאשר טיפה אחת כזו מגיעה אל מפרק הגבעול - היא שוהה שם בעמדת התנה, עד שתהא גדולה וכבדה די הצורך על מנת שתוכל להמשיך ולזלוג מטה, אל סביבת בית השורשים. אלמלא מנגנון ההשהיה הזה - הטיפות לא תהיינה גדולות דיין, ולא תוכלנה להגיע אל הקרקע - האידוי המסיבי הנגרם כתוצאה מקרינת השמש והרוחות החמימות יימנע מהמנגנון לפעול.
לכאורה יש כאן צמח מופלא, ש"יודע לדאוג לעצמו". אבל בשביל שמשק הנוזלים של הצמח באמת יוכל להשתפר הודות למנגנון המיוחד הזה, נדרש דבר מה נוסף. אילו גדל הצמח לבדו, על פני קרקע חשופה ויבשה, לא היה די בטיפות טל בודדות כדי להרוות את צמאונו. הטיפה הבודדה היתה מגיעה אל פני הקרקע ומתנדפת במהרה. כאן בא לידי ביטוי הכח השיתופי התוך מיני: רק כאשר הצמח גדל בסמיכות לפרטים נוספים בני מינו, בצפיפות ובדוחק, הוא יכול, יחד עם שותפיו, ליצור סביבה לחה בפני הקרקעף ולהזין במשקעי הטל שצבר את בית השורשים שלו. ללא שיתוף פעולה כזה - ה"פטנט" פשוט לא עובד. צמח אחד לבד לא יוכל ליהנות ממנת הלחות הזעירה שיפיק כך - אך כאשר מאות פרטים של כוכבית גדלים יחד, בכתמים צפופים - הדבר מאפשר להם לשמור על סביבה לחה בפני הקרקע לאורך זמן.
רוצים לדעת עוד על צמחי בר למאכל?
למידע על הסיורים הקרובים לחצו כאן
הכוכבית היא צמח מרפא חשוב, בעל תכונות תרפוייטיות משובחות בעיקר בכל הקשור לבעיות עור שונות ובתוכן גירויים, פריחות ושפשפות. זהו צמח בעל טעם ומרקם עדינים במיוחד המשתלב היטב בסלטים טריים (מתאים במיוחד לשילוב עם גרעיני רימון חמצמץ). הוא עשיר במיוחד בויטמינים A ו - C (כ-30 מ"ג וכ-375 מ"ג למאה גרם - בהתאמה), ומכיל גם ויטמינים שונים מקבוצת ה-B.
מלימור אלמוג, מומחית לצמחי מרפא, למדתי רבות על תכונותיו הרפואיות. היא מציינת כי ברפואה העממית מייחסים לו פעילות אנטי ויראלית, שהוכחה חלקית במחקר מדעי שבדק את הפעילות האנטי וירלית של הצמח ומצא שהיא מסייעת לטיפול הנגיף שגורם לצהבת מסוג B שהיא דלקת כבד נגיפית.
עוד גילתה לי לימור, כי הכוכבית המצויה מעכבת יצירתם של אנזימי עיכול חשובים המכונים ליפאז ועמילאז - הלוקחים חלק בעיבוד המזון כדי שיוכל להיספג דרך מערכת העיכול לדם.
תפקידו של עמילאז הוא עיכול פחמימות בעיקר עמילן וגליקוגן, בעוד שתפקידו העיקרי של ליפאז הוא פירוק שומנים.
ניסוי שבוצע בעכברים גילה שכשהללו זכו לדיאטה עתירת שומן, הופחתה העלייה הצפויה במשקל ונצפתה ירידה בפרמטרים נוספים שנבדקו כמו כולסטרול וטריגליצרידים.
לסיכום, כוכבית יכולה לשמש כצמח העוזר בתהליכי הרזיה בשל כך שהיא גורמת לעיכוב בספיגת פחמימות ושומנים מהמעי.
ותזכורת: לזיהוי ודאי - חפשו את פס השערות הדקיק המטפס במעלה הגבעול. לפס השערות הזה יש תפקיד חשוב בחיי הצמח: הוא משמש כמערכת מתוחכמת לאיסוף טל מערפילי הבוקר, ומאפשר לצמח לשרוד בתקופות היובש הארוכות המאפיינות את החורף הישראלי. לנו הוא מאפשר לזהות שהטבע טומן בחובו סודות לניהול נכון של משאבים - וש"תחרות" היא לא בהכרח הבחירה המועדפת.
מהמיקרו למאקרו: התבוננות בחורש
בפעם הבאה שיספרו לכם כי החיים, ה"שוּק", או כל דבר אחר הם מבנה המתקיים תוך תחרות בלתי פוסקת בין פרטים - לכו אל הכוכבית ושאלו אותה מה היא חושבת על זה. אבל לא רק אותה: התבוננות מעמיקה בחורש מציגה תמונה הפוכה לעולם החד ממדי, התחרותי, שמציעה לנו החשיבה המערבית. עצי החורש - האלון, האלה, הלבנה, העוזרר ודומיהם, לא באמת "שולטים". אמנם הם נהנים מיתרון הגודל, המאפשר להם להתנשא ולהתבלט במרחב, אבל לא היו יכולים להתקיים לאורך זמן בלי הסינרגיה המופלאה המתקיימת בינם לבין פטריות, חיידקים וחסרי החוליות השוכנים בקרבע. הללו, בתורם, זקוקים לכיסוי הצפוף של השיחים, של הגיאופיטים ושל העשבים החד-שנתיים. אלה - אוחזים את קרום הקרקע, ויוצרים עבור ה"מפרקים" סביבה בטוחה וכר פורה ליצירה. האור, שנתפס כ"גורם מגביל", דווקא מעודד צמיחה: המטפסים נעים בכיוונו, והעשבים הנמוכים והשרועים דווקא משתמשים בהיעדר קרינה כבמשאב חשוב: הם מתאימים את משק הנוזלים ואת אסטרטגיות ההטמעה שלהם לקרינה נמוכה - וכך שורדים. לכל מין המאכלס את החורש יש התאמה מושלמת לנישה בה בחר לגדול. העובדה שכמות האור מוגבלת לא מעוררת תחרות - אלא יוצרת מגוון אינסופי של צורות החיים, המשלימות זו את זו. כל אקולוג יסכים כי ככל שהמגוון גדול יותר - כך גדלה יציבותה של המערכת כולה.
נשארת שאלה אחת פתוחה: האם מה שמוביל את האורגניזמים השונים לפעול יחד הוא האינטרס הפרטי של כל אחד ואחד מהם, או שמא כוחו של איזה רצון כללי, שמניע אותם לפעול בתווך שבו הם משרתים גם את עצמם? התשובה לשאלה הזו היא, לעניות דעתי, טלאולוגית יותר משהיא מדעית. בתצפיות שאנו עורכים בסביבה הטבעית אנחנו יכולים, תמיד, למצוא ראיות לשני הכיוונים. מה שנמצא - תלוי בהכרח במה שנחפש! בדבר אחד אני כן בטוח: כל אדם צריך לאכול! קבלו מתכון:
מתכון: סלט כוכבית ופומלות בוינגרט הדרים
המרכיבים:
קערת עלי וגבעולי כוכבית צעירים, ללא שורשים ואדמה
מיץ מ-3-4 תפוזים יפים
פלחי פומלה קלופים ומפורקים לחתיכות של 2 ס"מ
תערובת אגוזים לבחירתכם - קלויים ושבורים
1.5 כף חרדל דיזון
1.5 כף סילאן
מלח
פלפל
2-3 שיני שום כתוש
1/3 כוס שמן זית
אופן ההכנה:
שוטפים היטב את העלים, קוצצים ומניחים בקערה. את פלחי הפרי חותכים לשלישים ומוסיפים לקערה יחד עם האגוזים.
מכינים את וינגרט ההדרים: לקנקן/קערה עמוקה יוצקים את מיץ התפוזים, כף וחצי חרדל דיז'ון, כף וחצי סילאן, תבלינים, שום ושמן זית. מערבבים היטב ומשפרים טעם.
רגע לפני ההגשה (אפשר גם במהלכה) – יוצקים את מרק ההדרים על גבי הסלט ומערבבים היטב.
רוצים לדעת עוד על צמחי בר למאכל?
למידע על הסיורים הקרובים לחצו כאן