זהות ובחירה בחיים: איך תדעו כיצד לבחור נכון?



"הוא היה שם כל הזמן, ולא שמת לב כרגיל

פשוט - הלכת במקביל" (אריאל הורוביץ, במקביל).



כן,כבר אמרתי את זה עשרות פעמים:

ליקוט לא לומדים מספרים, וגם לא מסרטוני יוטיוב. ליקוט לומדים ממגע ישיר ובלתי אמצעי עם האדמה. לכל צמח יש מאפייני זהות ייחודיים לו, וכדי לבריאות באמת, צריך להשתמש בכל החושים. צריך ללכת בשטח, לזהות את בית הגידול, את סביבת המחייה של הצמח, את הקרקע והמסלע המועדפים עליו, את רמות הקרינה הדרושות לו לשם שגשוגו, את הטמפרטורה והלחות המועדפות עליו ואת הקהילה שבה הוא חי. כשהתחלתי ללמוד ללקט, התמקדתי במשפחות. זה נכון משני טעמים: הראשון - כשאתה יודע לזהות משפחות, קל יותר להגדיר סוגים ומינים. השני - טווח הטעות מצטמצם, ובחלק מהמשפחות הבוטניות, זה מספיק כדי לא למות, או, במקרה פחות גרוע - לסיים את היום עם כאב בטן.

ובכל זאת, יש משפחה לפחות בוטנית אחת, נפוצה מאוד, שבה יש לנקוט משנה זהירות. מדובר במשפחת הסוככיים. מדובר במשפחה בוטאנית ענפה, שמינים רבים מתוכה תורבתו, והפכו לנכס צאן ברזל במטבחים רבים בעולם. למשפחה הזו שייכים הגזר, הסלרי, הפטרוזיליה, הכוסברה והשומר. מגוון הארומות והטעמים שהיא מציעה לנו הוא עצום בהיקפו, נע על מנעד רחב של טעמי ביניים, ושלל טעמי לוואי מעניינים. הודות להרכב ולתמהיל המיוחד של השמנים האתריים שלהם, יש להם, לסוככים, הרבה מה להציע לנו. אלא שכאן טמון הקוץ: בתוך המשפחה הזו מסתתרים גם כמה מיני צמחים, שמסנתזים בקרבם את הרעלים המסוכנים והקטלניים ביותר ממקור צמחי.

המסוכן מכולם הוא ככל הנראה, הרוש העקוד. זהו צמח רב-שנתי זקוף וגבוה, המתייבש בקיץ. הצמח קירח, מסועף מאוד, בעל שורש שיפודי. הגבעול חלול, מחורץ, ומכוסה בכתמים כהים. עליו גזורים ומנוצים, והם מדיפים ריח רע. זהו, אולי, סימן ההיכר הבולט ביותר של הצמח.

לצידו גדלה פעמים רבות הסייגית מבריקה. עליה מנוצים, מבריקים, וגבעוליה קרחים. בסיס הגבעול עוטה גוון אדמדם, לעיתים מפוספס, אך לעולם לא מנוקד. ריחה עדין מאוד, ומזכיר מעט ריח גזר או פטרוזיליה. הסייגית המבריקה היא מין יחיד מסוגו בארץ, אך באירופה נפוץ מין אחר מהסוג, שגדל גם כעשב תבלין בגינות ירק ובשדות חקלאים, ומכונה צ'רביל. לצ'רביל ריח עדין המשלב ארומה של פטרוזיליה ושל אניס. יש חוקרים המזהים את הסייגית עם עשב תבלין המכונה במקורותינו בשם תמכא.

אני משתמש בסייגית לתיבול עדין של סלטים, מרקים ותבשילים, והוא מתאים במיוחד לתיבול דגים ופירות ים.

הדמיון הרב בין הסייגית לרוש העקוד יכול לבלבל, ולכן אני מסרב לסייע בזיהוי הצמח באמצעות צילום. הזיהוי נעשה פשוט כשמפעילים את חוש הריח. כאמור, עלי הרוש מדיפים ריח רע, בעוד ריחם של עלי הסייגית עדין מאוד, לעיתים בקושי מורגש, לניצן לתארו כניחוח ירוק-עשבוני עם זכרון רחוק של פטרוזיליה או גזר.



דוגמא נוספת למינים דומים, בני משפחת הסוככים, מספקים לנו המורית הגדולה והלקוקיה הכרתית. שני צמחים דומים למראה.

דומים למדי.

הם קרובי משפחה: שניהם סוככיים.

לאחד פריחה מאוחרת יותר,

השני מקדים לפרוח.

האחד גדל בין סלעי הבזלת של צפון הגולן,

ובין חגבי הסלע הגירני של החורש ההררי הגבוה המאכלס את רכס החרמון. הצמח זקוק לאקלים קר במיוחד כדי שיוכל לשגשג, ולכן נמצא בגבהים של 1000 מטרים ויותר מעל לפני הים.

השני - מאכלס את החורש הים תיכוני הנמוך יותר, והוא נפוץ למדי בשאר אזורי הארץ.

אל האחד, אפילו העיזים והכבשים מסרבות להתקרב, וכאילו כישוף רובץ עליו - הוא נותר שלם בשטחי מרעה.

השני, נאכל בשקיקה על ידי יודעי סודו.

זהותו של צמח נקבעת על ידי מכלול של תכונות, המאפיינות אותו.

אחת מהן היא סביבת גידולו.

הוא בוחר לעצמו את חברת הצמחים המועדפת עליו, את תנאי הקרקע והאקלים המתאימים לו, ולפעמים רבות נזדקק לקונטקסט המרחבי כדי להבין מי הוא.

גם זהותו של אדם נקבעת על פי סביבת צמיחתו.

אדם מניח שדעותיו ואמונותיו, כמו גם העדפות הטעם שלו, נקבעות על ידו בלבד. הוא סבור שמוסיקה מסויימת אינה ערבה לאוזניו, או שמאכל מסויים אינו ערב לחכו, כיוון שהוא חש דחייה מאלה על רקע אובייקטיבי. אבל האמת היא מורכבת יותר: אנחנו מורכבים ממכלול רב היבטים של רעיונות הסובבים אותנו בבית הגידול שלנו. אנו יונקים את תפישותינו מהאדמה שסביבנו, ומכל מה שצומח מתוכה. הרחיקו ממני את בקונטקסט המרחבי, ולא תזהו אותי עוד.

להבנת האורגניזם והתנהגותו, אנחנו צריכים להרחיב את מבטנו אל הסביבה התומכת את צמיחתו.

להבנת דפוסי ההצבעה שלנו, העדפות הטעם שלנו וכדומה, אנחנו חייבים להבין, קודם כל, את שורשי הזהות שלנו, הנגזרים, במובנים רבים, מבית הגידול שבו צמחנו.



לעניין הליקוט: אם הצמח גדל בחורש ים תיכוני נמוך בגליל, בכרמל, ברמות מנשה, בשומרון או ביהודה, מדובר במורית גדולה.

המורית פורחת בימים אלה, וצבע התפרחת ירקרק חיוור עד לבן. זהו צמח דו-שנתי או רב-שנתי קירח, זקוף וגבוה. שכיח בצל-יער ובמעזבות מוצלות. שולט בכתמים. מספרים ששמו האנגלי, "צמח אלכסנדר", ניתן לו כיוון שערב לחכו של אלכסנדר מוקדון. בבריטניה תמצאו אותו גם בגנים, שם הוא משמש הן לנוי, הן למאכל.

העלים גזורים לאונות רחבות מעטות ומשוננות. העלים העליונים נגדיים.

שורשים צעירים וגבעולים צעירים נאכלים טריים או מבושלים בישול קצרצר. טעמו מתקתק, ומזכיר מעט סלרי, עם ארומה קלה של פרי הפיטנגו. הפרחים והעלים הצעירים נאכלים בסלט חי.


שומר או כלך?

על ההבדלים החשובים בין שומר לכלך כבר עמדנו בעבר. מוזמנים לקרוא על השומר (כאן) ועל הכלך


. אם אתם קצרים בזמן, נציין רק שלעלי השומר יש ריח מובהק וברור של אניס, בעוד שעלי הכלך חסרים את הארומה המיוחדת הזו.


כמו בליקוט, כך גם בחיים: תבחרו נכון! טעות עלולה לעלות לכם ביוקר.

תמונת הלקוקיה צולמה על ידי פרופ' אבינועם דנין ז"ל, ונלקחה מהאתר "צמחיית ישראל ברשת."

התמונה השניה, של המורית, היא של עבדכם.


סלט טאבולה עם סייגית מבריקה ומורית גדולה (וגם נענע)


המרכיבים:

חצי כוס בורגול

1 כוס מים רותחים

1 צרור עלי סייגית

1/2 צרור עלי מורית גדולה

2 עגבניות גדולות

צרור עלי שום משולש

4 כפות שמן זית

מיץ מלימון גדול ועסיסי

מלח

פלפל


אופן ההכנה:

משרים את הבורגול בקערה עם מים רותחים. מכסים במגבת וממתינים כרבע שעה.

קוצצים את כל העשבים וירקות.

מסננים את הבורגול, ולאחר שהצטנן מעט, מוסיפים אותו לשאר מרכיבי הסלט.

מתבלים בלימון, מלח ופלפל, ומערבבים. מוסיפים את שמן הזית ומערבבים שנית. בתיאבון!


באישור וברוח

כל הזכויות שמורות ליתיר שדה | ת.ד. 5061 פרדס חנה - כרכור | טלפון: 054-2248243 | YATIRSADE@GMAIL.COM