הסיפור הזה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, ולכן, כשפורסם בעיתונות לפני כארבע עשרה שנה, הוא איכלס בעיקר את מדורי ה"לא ייתכן". קרייזי, כלבת בוקסר בוגרת, אובחנה על ידי הווטרינר שלה, ד"ר דרור צפריר, כסובלת מלימפומה ממארת. הווטרינר המנוסה העריך אז שימיה של הכלבה ספורים. הכלבה, מתברר, חשבה אחרת; מדי בוקר, כשיצאה אל גינת הבית, נהגה קרייזי להתעניין בצמח אחד, שגדל בערוגת התבלינים שבגינה, ולכרסם ממנו בשקיקה. מדובר היה בעשב הלימון (Cymbopogon), צמח תבלין ידוע, הגדל בערוגות תבלינים רבות בישראל ובעולם. בת משפחתה של קרייזי, שהבחינה בכך, החליטה לסייע לה, והחלה לקטוף ולהגיש לה את עלי הלימונית הטריים הישר למקום בו נהגה לרבוץ. מצבה של הכלבה השתפר והלך, עד שלבסוף החלימה לחלוטין. הסיפור הנפלא הזה הגיע לאוזניה של חוקרת הצמחים, ד"ר רבקי אופיר, בשעה שזו שקדה על מחקר מרתק ופורץ דרך, בו חשפה את יחד עם עמיתיה את סגולותיו המופלאות של הציטראל, ואת יכולתו המופלאה להשמיד תאים סרטניים מבלי לפגוע בתאים בריאים. הציטראל, תרכובת נדיפה המצויה בשמן האתרי של עשב הלימון, הוא המעניק לו את הארומה הלימונית המעודנת שלו. ציטראל מצוי בכמות גדולה בצמחים רבים אחרים, וביניהם גם בצמחי בר מקומיים רבים ממשפחת השפתניים.
על שפת הנחל, לצידם של הפטל הקדוש, הנענע המשובלת, כרפס הביצות וגרגיר הנחלים, צומחת גם המליסה הרפואית. נכון, גם היא ניחנה בניחוח לימוני עדין ומשכר, אבל סגולותיו המופלאות של הציטראל הן רק סיבה אחת, מיני רבות, ללכת ולחפש אותה.
המליסה היא צמח עשבוני רב שנתי, חובב בתי גידול לחים, הנפוץ לאורך אפיקי הנחלים בחבליה הים תיכוניים של ארץ ישראל. עליה נגדיים, שעירים מעט, ביציים, פניהם קמוטים, ושפתם משוננת בשיניים עגלגלות. הגבעול, כמו ברבים מבני המשפחה - הוא בעל חתך מרובע. הפריחה קיצית, שפתנית, ומופיעה בגווני לבן, וורוד וסגול. עין לא מיומנת עשויה לטעות ולחשוב שמדובר בנענע, אבל הריח אינו מותיר מקום לספק: ניחוח העלים לימוני עדין, וזהו סימן היכר בולט ומובהק. מקור שמו הלועזי של הצמח הוא בשורש הלטיני MEL, שפירושו - דבש. ניחוח העלים והפרחים מושך אליו את דבורת הדבש, ויש האומרים שדבש דבורים טהור המופק מדבורים ששיחרו את פרחי המליסה - משובח במיוחד.
המליסה איננה מופיעה בשמה במקורות ישראל, אבל קריספיל מפנה לכתביו של ברוך צ'יזיק, חוקר צמחי ארץ ישראל, הגורס כי בספרות התלמודית מכונה הצמח בשם סימלק. הרמב"ם מכנה אותה "ירק עשב-אתרוגי", הואיל וריחו מזכיר את ריחה של קליפת האתרוג. הרמב"ם מגדיל לעשות, ומתאר את סגולות המרפא של המליסה. ברפואת הצמחים המסורתית משמשת המליסה לטיפול במגוון רחב של בעיות רפואיות. ראשית, הצמח נחשב לצמח מרגיע, המסייע בטיפול בעקות נפשיות שונות כחרדה, דיכאון ואי שקט. הוא משרה שינה נינוחה בילדים, בתינוקות ובמבוגרים, ומסייע בטיפול בכאבי ראש הנובעים מחרדה, מתח ועצבים. הצמח נחשב קרמינטיבי עדין, ומסייע לטיפול בכאבי בטן הנגרמים ממתח נפשי, ובהסדרת פעילות מערכת העיכול. חליטת עלי מליסה מרגיעה, ובה בעת מרוממת את הנפש.
אמנם, הזנים התרבותיים של המליסה עשירים יותר בארומות, אך הארומה הלימונית המעודנת מופיעה גם בעלי מין הבר של הצמח, ומעניקה את הניחוח הלימוני אתרוגי העדין שלה לתבשילים ולמרקים.
מתכון: מרק פטריות אסייתי עם מליסה רפואית
אחד המרקים באהובים עלי בעונה זו, שעה שפטריות הבר מתחילות להגיח בכל פינה, משלב את טעמיה החמימים של המליסה, עם תבלינים אסייתיים חמים-חריפים נוספים. הוא מוקרם בחלב קוקוס, והמהדרין מוסיפים לו גם נתחים של דג ים לבן או שרימפס, ומבשלים אותו על בסיס ציר דגים מעודן.
מרכיבים: 4-5 פטריות מסוג פקועה מצוייה/יערית
4-5 אורניות מצויות
1 פחית קרם קוקוס
5 כפות רוטב סויה איכותי
1 כפית מחוקה צילי גרוס
קוביית שורש ג'ינג'ר קצוץ בגודל 2X2 ס"מ צרור גדול של עלי מליסה רפואית 1 בצל סגול מקולף וקצוץ
1 בצל לבן מקולף וקצוץ
3-4 יחידות בצל ירוק קצוץ
2 גזרים חתוכים ל"גפרורים"
2-3 גבעולי סוף פרוסים
3 שיני שום כתושות
מעט שמן שומשום שמן זית לטיגון
אופן ההכנה: בסיר שטוח ורחב מקפיצים את הבצל הלבן, השום, והג'ינג'ר. מוסיפים 1 ליטר מים ומביאים לרתיחה. לבשל כ-15 דקות ולהוסיף את הפטריות, הבצל הסגול והגזר. להוסיף סויה, קרם קוקוס וצ'ילי. לקראת סיום הבישול מוסיפים את זר המליסה הרפואית. טועמים ומתקנים תיבול לפי הצורך.
מגישים עם כמה טיפות של שמן סומסום בכל קערית.