שיח קוצני ומסועף. הענפים קשתיים, ארגמניים בצעירותם. בסמוך לבסיס העלים ניצבים זוג קוצים מאונקלים ונורשים, שפגיעתם רעה. העלים עגולים, בשרניים ומכוסים קוטיקולה עבה.
הפריחה נמשכת מספר חודשים: ממאי עד אוגוסט. הפרחים בודדים, גדולים, בלתי נכונים, ובעלי ריח עז המושך אליו מאביקים רבים. קוטר הפרח 5-6 ס"מ. הוא מאופיין בארבעה עלי הכותרת הערוכים ב-2 זוגות. זירי האבקנים נראים כשערות או חוטים דקים וארוכים. הם לבנים בבסיסם וארגמניים בראשם. השחלה נישאת על עוקץ ארוך שגם הוא, כזירי האבקנים, לבן בבסיסו ו-ורוד רענן בראשו. הפרח נפתח בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, ונסגר למחרת בצהריים. לאחר ההאבקה מתפתחת השחלה לפרי עסיסי דמוי מלפפון.
הצלף גדל בקירות-אבן, צוקים, גדרות-אבן, קירות-טראסה, ערימות-אבנים וקרקעות דלות, ובמיוחד בקרום של גיר קשה על גבי גיר רך. הוא נפוץ בכל אזורי החבל הימתיכוני ובשוליו. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שסביב הים התיכון, והלאה מזרחה למערב אסיה.
הצלף הוא דוגמא ומופת לצמח שנמנע ממאבק: הוא בוחר לצמוח במקומות בהם למינים אחרים קשה מאוד לגדול. הוא עושה זאת באמצעות מערכת שורשים אדירה, המאפשרת לו גם להתחדש כל אימת שמישהו מנסה לחתוך את ענפיו הטריים. האגדה מספרת על נער צעיר, צלף שמו, שבימי המצור הרומי על ירושלים, נהג לצלוף בחיילי הלגיון הרומי את הפגיונות המעוקלים שהכין, כשהוא יושב על החומה הגבוהה המקיפה את העיר. משפרצו כוחות רומי לתוך העיר – ביקשו ללכוד אותו, אך הנער הזריז ניסה לחמוק מהם, כשהוא נאחז באבני החומה ויורד בהן כשממית על זגוגית. כשחיילי הצבא הרומי ירו את חיצי הקשתות שלהם לכיוונו, נפגע הנער, ונותר תלוי בין שמים לארץ על חומת העיר. כעבור זמן מה נעלם הנער, ובמקום בו היה צמח שיח צלף רענן שענפיו מעוטרים בפגיונות מעוקלים. חיילי הצבא הרומי הבינו כי השיח עתיד להפוך לסמל ההתנגדות – ולכן ביקשו לעקרו מן השורש. אך כל אימת שניסו לאחוז בענפיו ולמשכם החוצה – ננעצו הפגיונות החדים בבשרם וגרמו להם כאב חד. כשניסו החיילים לחתוך את ענפי השיח בחרבותיהם – מיד צימח השיח ענפים חדשים וטריים. בשל כושר השרידות הגבוה שלו – יש המנכסים לו תכונות זהות לתכונותיו של העם היהודי הקם על רגליו כל אימת שמנסים להכריתו (“עז צלף באילנות… כישראל בעמים”).