לקטקטים - ליקוט עם ילדים

הילדים שלי מלקטים איתי מגיל מאוד צעיר. אני מאמין שהחיבור שלהם לעשבי בר, לפירות יער ולאדמה שבה הם גדלים הופכת אותם לאנשים יותר מחוברים לסביבה ואמפתיים. והכי חשוב – ממש כיף לנו ללקט ביחד!


מדי שנה, כשמגיע הקיץ, אני מוריד הילוך. החום הכבד, הצמחייה המאפירה, האדמה הנסדקת, צפודה ומיואשת, השמים הכחולים והשמש הלוהטת – כל משביתי השמחות הללו מכים בי פתאום, ומעבירים גם אותי ל"מצב המתנה". בימים כאלה, יש מפלט אחד מהחום הכבד, שמאפשר לי לשרוד: המעיין שליד ביתי. עשיתי לי מנהג: בימי הקיץ החמים האלה אני מקים לי מחנה תחת צלו הקריר של עץ אלון גדול ומסועף. פורש מחצלת, מרהט בכמה מזרונים וכריות, ועובר לגור ביער. זה אותו היער, שבחורף היינו מתרוצצים בו יחפים, על אדמה לחה ודשנה, מלקטים פטריות, עשבים ושורשים, ומתבוננים בהודיה ובפליאה בעושר ההתרחשויות האין סופי שנרקם אל מול עיננו. כמו בחורף הקריר,


אבא, הנה פטל!

גם הפעם, מצטרפים אלי ילדיי, מילוא וקדם. השניים - פלאי בריאה קטנטנים בעצמם, מתרוצצים יחפים ועירומים בין העצים, מטפסים על ענפיהם ומביטים בסקרנות ובהתרגשות ששמורה רק לילדים בני ארבע -חמש, ולפעמים גם לאבות שמסרבים להתבגר, בנעשה סביבם. יהיו אלה קן נמלים, אצטרובל עמוס בצנוברים, חתיכת חרס קטנה שנשברה מאיזה כד עתיק או אבן קטנה שמצאה פתאום חן בעיניהם – והם לוכדים את מבטי הפליאה הנרגשים שלהם במשך דקות ארוכות. אנחנו יורדים יחד אל המעיין הנובע בערוצו היבש ברובו של נחל התנינים, וטובלים במימיו הזכים והקרירים. האושר הגולמי המתפרץ כשאגות שמחה מגרונם, מדבק. הם משפריצים מים לכל עבר, צוללים וקופצים, ואני - אתם. קדם יוצאת לרגע מהמים, ומטפסת בשקט אל גדת הנחל. מילוא בעקבותיה. הם מוצאים להם מסתור בסבך הקנה שלאורך הגדה. לפתע היא צעקת, כולה אושר: "אבא, הנה פטל! בוא תאכל!". אני ניגש אל מקום מחבואם, ומוצא את השניים עסוקים בזלילה של פירות הפטל הקדוש; פניהם וכפות ידיהם כבר מוכתמות בדמו החמוץ מתוק של הפרי העסיסי, וביד עדינה ומיומנת, הם תולשים לעצמם עוד ועוד מפירותיו השחורים, מבלי להידקר, ותוחבים אותם בזה אחר זה לתוך פיותיהם הקטנים.


ילדים שאוכלים פרחי צנון



ליקוט עם ילדים הוא תמיד חוויה מרגשת: הם מבחינים בקלות בטעמים ובריחות, ולומדים לזהות מינים שונים של צמחים במהירות. הזיכרון שלהם כמעט שאינו מוגבל, ו"עקומת הלמידה" שלהם מהירה למדי. את הפטל הם מכירים מינקות, אבל בשנתיים האחרונות התווספו לרפרטואר טעמי הבר שבאמתחתם מינים רבים נוספים: אספרג החורש, פרחי צנון, תרמילי ביקיה, גבעולי שומר וגדילן ועלי נענע וגרגיר. בקיץ הם אוכלים סלט עשיר, שיש בו ריג'לה, נענע, צלפים וצנוברים שליקטו ופיצחו במו ידיהם. הם לומדים בהדרגה, לא רק מה מותר ומה אסור להכניס לפה, אלא גם איך לקטוף מהצמח באופן שיאפשר לו להמשיך ולשגשג.

אני חושב, שמי שמבקש לגדל את ילדיו כך שיהיו אכפתיים ורגישים למתרחש סביבם - טוב יעשה אם ילמד אותם ללקט. את הליקוט, כפרקטיקה עתיקת יומין, צריך היה ללמד כבר בגן הילדים. ילד שיודע ללקט, אינו לומד רק לזהות צמחים ולמיינם ל"אכיל" ו"לא אכיל". סט הערכים והמיומנויות שהם רוכשים תוך כדי לימוד תורת הליקוט הוא עצום בהיקפו: הם מחזקים את הביטחון העצמי ואת תחושת החירות, הם משפרים את הזיכרון, מחדדים את החושים, מתרגלים למידה מתוך הקשבה, מפתחים אמפתיה, רגישות והתחשבות בזולת, והם מכירים אלטרנטיבה אמיתית לתרבות האכילה הקלוקלת שסביבם, ושלא ניתן ממש להיאבק בה. נכון: הפטל הקדוש, התות שחור, האשחר והעוזרר לא באמת מהווים תחרות למנה הגונה של גלידה, או לפרוסת העוגה המפוארת שהכינה להם סבתא. חטיפי הביקיה לא באמת מתחרים בחטיפים התעשייתיים, עתירי הסוכר, המלח והשומנים הצמחיים המוקשים.


הפטל הופך לריבה

אני לא מנסה להרחיק אותם לחלוטין ממנעמי המודרניות. מאבק כזה, איש לא ישכנע אותי אחרת, מועד לכישלון, או לתסכול שבקצהו העליון מתפתחת גם הפרעת אכילה. במקום זאת, אני מכיר להם אלטרנטיבה שפויה, שמאפשרת להם לפגוש אוכל אמיתי; בריא, מזין, טרי במיוחד, וגם טעים למדי. אוכל שמי שצורך אותו דרך קבע, וגם מעורב אישית בהפקתו, ערב לתנאים השוררים בבית גידולו, ומחובר בכל רמ"ח אבריו אל האדמה ממנה צמח. כשהאלטרנטיבה מוצעת, הילד יכול לבחור. כך ביקשתי לחנך את ילדיי. בינתיים – זה מצליח.

יאללה,

הולכים לאכול עוגה של סבתא,

עם המון ריבת פטל שליקטנו ורקחנו בשבילה.



36 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

באישור וברוח

כל הזכויות שמורות ליתיר שדה | ת.ד. 5061 פרדס חנה - כרכור | טלפון: 054-2248243 | YATIRSADE@GMAIL.COM