הילדים שלי מלקטים איתי מגיל מאוד צעיר. אני מאמין שהחיבור שלהם לעשבי בר, לפירות יער ולאדמה שבה הם גדלים הופכת אותם לאנשים יותר מחוברים לסביבה ואמפתיים. והכי חשוב – ממש כיף לנו ללקט ביחד!
מדי שנה, כשמגיע הקיץ, אני מוריד הילוך. החום הכבד, הצמחייה המאפירה, האדמה הנסדקת, צפודה ומיואשת, השמים הכחולים והשמש הלוהטת – כל משביתי השמחות הללו מכים בי פתאום, ומעבירים גם אותי ל"מצב המתנה". בימים כאלה, יש מפלט אחד מהחום הכבד, שמאפשר לי לשרוד: המעיין שליד ביתי. עשיתי לי מנהג: בימי הקיץ החמים האלה אני מקים לי מחנה תחת צלו הקריר של עץ אלון גדול ומסועף. פורש מחצלת, מרהט בכמה מזרונים וכריות, ועובר לגור ביער. זה אותו היער, שבחורף היינו מתרוצצים בו יחפים, על אדמה לחה ודשנה, מלקטים פטריות, עשבים ושורשים, ומתבוננים בהודיה ובפליאה בעושר ההתרחשויות האין סופי שנרקם אל מול עיננו. כמו בחורף הקריר,
אבא, הנה פטל!
גם הפעם, מצטרפים אלי ילדיי, מילוא וקדם. השניים - פלאי בריאה קטנטנים בעצמם, מתרוצצים יחפים ועירומים בין העצים, מטפסים על ענפיהם ומביטים בסקרנות ובהתרגשות ששמורה רק לילדים בני ארבע -חמש, ולפעמים גם לאבות שמסרבים להתבגר, בנעשה סביבם. יהיו אלה קן נמלים, אצטרובל עמוס בצנוברים, חתיכת חרס קטנה שנשברה מאיזה כד עתיק או אבן קטנה שמצאה פתאום חן בעיניהם – והם לוכדים את מבטי הפליאה הנרגשים שלהם במשך דקות ארוכות. אנחנו יורדים יחד אל המעיין הנובע בערוצו היבש ברובו של נחל התנינים, וטובלים במימיו הזכים והקרירים. האושר הגולמי המתפרץ כשאגות שמחה מגרונם, מדבק. הם משפריצים מים לכל עבר, צוללים וקופצים, ואני - אתם. קדם יוצאת לרגע מהמים, ומטפסת בשקט אל גדת הנחל. מילוא בעקבותיה. הם מוצאים להם מסתור בסבך הקנה שלאורך הגדה. לפתע היא צעקת, כולה אושר: "אבא, הנה פטל! בוא תאכל!". אני ניגש אל מקום מחבואם, ומוצא את השניים עסוקים בזלילה של פירות הפטל הקדוש; פניהם וכפות ידיהם כבר מוכתמות בדמו החמוץ מתוק של הפרי העסיסי, וביד עדינה ומיומנת, הם תולשים לעצמם עוד ועוד מפירותיו השחורים, מבלי להידקר, ותוחבים אותם בזה אחר זה לתוך פיותיהם הקטנים.
ילדים שאוכלים פרחי צנון
