top of page

מגרש השדים: הפיגם המצוי

עודכן: 5 בפבר׳


מדי חודש, בשבת, הקיבוץ כולו עמד על הרגליים. טיולי המשפחות שאבא נהג להדריך גרמו גם למי שלא שובצו לעבודה במשק, להתעורר יחסית מוקדם, לעלות יחד על האוטובוס הצהוב של המועצה האזורית, ולצאת לתור את הארץ. בטיולים הללו פגשתי לראשונה את צמחי החורש שאכלסו את שמורות הטבע של הגליל העליון.

אחד השנואים עלי היה הפיגם המצוי. בהדרכות שלו אבא נהג לציין שהצמח הזה מחלק את האוכלוסייה לשניים – אלה שאוהבים אותו, ואלה שלא. את השם "פיגם" אני זוכר מאז, ואני גם זוכר היטב שהנחתי כי שמו בא לו משום שמדובר בצמח "פגום", בעל ריח מרתיע ומצחין. כן, אני מוכרח להתוודות: בילדותי, ריחו של הצמח הזה "לא בא לי בטוב".


התפיסה הזו השתנתה יום אחד, כשאבא החליט לכבוש זיתים, ולהוסיף לנוזל הכבישה צרור של עלי פיגם. הפעם – הפיגם שיפר ועידן מאוד את טעמם של הזיתים, והפך אותם למעדן ממכר של ממש.


שנים אחר כך, בגיחה קצרה לאתיופיה, במסגרת "הטיול הגדול" לאפריקה, זיהיתי את טעמו העשיר, הפירותי והמריר של הפיגם, ואת הארומה העצמתית שלו, במאכלים רבים.

מבירור שערכתי מאוחר יותר התברר לי שהאתיופים, וכן האריתראים, נוהגים לעשות שימוש נרחב בעלי הפיגם: הם לוגמים חליטות המכילות עלי פיגם, מתבלים באמצעותם את הקפה שהם שותים, ואפילו משדכים אותו לגבינות, יוגורט ומוצרי חלב נוספים. במסורות מסויימות, אף נוהגים לייבש את פירות הפיגם, ולטחון אותם יחד עם תבלינים נוספים לתערובת המוכרת המכונה ברברה. באחד מבתי האוכל האתיופיים החביבים עלי, "המסעדה של אמא" בעיר התחתית, חיפה, מוגש תבשיל קדרה מהביל המכונה "קקאל ווט" - קוביות בשר מבושלות בתיבול עז, הכולל, בין היתר, ג'ינג'ר, שום, פלפל חריף ופיגם.


את השיעור החשוב ביותר שלמדתי משיחותי עם הפיגם, למדתי רק לאחרונה. כמורה לתורת הליקוט, אני משתדל לעשות הכל כדי להעניק חווית למידה מהנה ומשמעותית לכל תלמידיי. רוב התלמידים אכן נהנים מאוד מהסיורים ומהקורסים, ותעיד על כך העובדה שהם תמיד חוזרים לחוויה נוספת, ואף ממליצים לחבריהם להצטרף. לפעמים אני מקבל בהבנה ובאהבה דברי ביקורת, ומשתדל מאוד להפיק לקחים ולשפר את ההדרכה והלוגיסטיקה של הסדנאות, כי תמיד יש מה ללמוד ולאן להשתפר.

יחד עם זאת, יש דבר אחד שאיני יכול לשנות: האופי הייחודי והשונה של ההדרכה שלי, הנגזר מהאישיות המורכבת ורבת הרבדים שלי. לעיתים רחוקות, תלמידים יגלו במהלך הקורס, שהם "לא מצליחים להתחבר". במשך השנים שמעתי מדי פעם את המשפט הזה, ובדרך כלל התגובה שלי כלפי הדובר/ת היתה תגובה מתגוננת. אתה יכול לשפר את איכות ההדרכה, את ההנגשה של הידע, את בהירות ההסברים ואת רמת השירותים הלוגיסטיים של ההדרכה, אבל אתה לא יכול לשנות את המהות; אדם לא יכול לשנות את עצמו, את תפישת המציאות שלו ואת הפריזמה דרכה הוא מביט בעולם שסביבו. היו ימים, שבהם מילות ביקורת מסוג זה היו מפילות את רוחי. יום אחד, במהלך סדנה, הצגתי למשתתפים את הפיגם, וציינתי בפניהם שלא כולם "מתחברים אליו". כפי שקרה לי, כאמור, היחס לפיגם עשוי להשתנות לאורך הזמן, אך הפיגם, מצידו, לא מעוניין לרצות אף אדם. הארומות והטעמים החזקים שלו תמיד יישארו בדיוק כפי שהם, בין אם נאהב זאת ובין לאו. אחת המשתתפות לקחה כמה עלי פיגם והריחה אותם. רגע שקרבה את העלים לאפה, לבשו פניה עווית משונה, וניכר בה שחשה גועל וסלידה מריחו העז. מעניין לציין, שאותה משתתפת, ביקשה כעבור כמה ימים לפרוש מהקורס. במקום להיפגע, נזכרתי במפגש שהיה לה עם הפיגם, והבנתי: אתה יכול לשנות את התוכן, את המבנה, את רמת השירות, אבל לעולם לא תוכל לשנות את המהות: מאפייני האישיות שלי, והדרך בה אני מתבונן בעולם, הם חלק חשוב ומרכזי בהדרכה שלי. אם אני אוותר על אלו - מה יוותר ממני?

כשסיפרתי לה את הסיפור הזה, והדגשתי את ההקבלה שבין המפגש שלה עם עלי הפיגם לבין המפגש שלה איתי - אני חושב שהיא הבינה. שחררתי אותה לדרכה, מבלי שאנסה לשכנע אותה להשאר בקורס, ובמקום לשיב לה בכעס ובתוכחה, לשפוט אותה או את עצמי וליצור לעצמי אוייבת - אני חושב שנפרדנו בדרך מפוייסת ושלווה. לאחר המקרה הזה, ניגשתי לשיח הפיגם הקרוב ביותר, חיבקתי אותו בחום וברוך, והודיתי לו על השיעור החשוב שהעניק לי.


הפיגם המצוי (Ruta chalepensis) הוא שיח‌ רב-שנתי‌ ריחני, המאכלס את החורש הים תיכוני. עלוותו הצעירה עשבונית, וחלקיו התחתונים מעוצים. צבע עליו וענפיו ירוק עד אפור. העלים מכוסים בלוטות צהבהבות המכילות שמנים נדיפים. הריח חריף. העלים מסורגים, גזורים ומנוצים פעמיים. שפת ה‌עלעל‌ משוננת. פורח בין פברואר ליוני. הפרחים ניצבים על גבי תפרחת דמויית סוכך. הפרח מתבלט בגונו הצהוב. קוטרו 10–20 מ"מ. לכל פרח 4-5 עלי גביע וכן 4-5 עלי כותרת. שפתו של עלה הכותרת מעוטרת בציצית.

את הפיגם המצוי נמצא בחבל הים-תיכוני – בחורש, בגריגה ובבתה שם הוא חובב במיוחד את סדקי הסלעים. הוא נפוץ ברוב אזורי צפון הארץ ובמרכזה.


אחד משמותיו הנפוצים של הצמח בשפה הערבית, פיג'ן, מעיד יותר מכל על הסגולות המיוחסות לו במסורות קדומות. בתרגום חופשי מערבית, מדובר בצמח ששד מצוי בקרבו (פי – ג'ן). שרשה של המילה ג'ן, ממנה נולדה גם המילה האנגלית "ג'יני", מוכר לנו היטב מביטויי סלנג שמצאו את דרכם אל העברית העממית: מג'נון (משוגע), ג'ננה (שיגעון) וכיוב'. יש הטוענים כי ייחוס זה מקורו בצורתם של עלי הצמח, המזכירים בקווי המתאר שלהם את סמל החמסה, המוכר לרבים כסמל שהצבתו על דלת הבית מגנה על יושביו מפני עין הרע. גם ריחו העז והעוצמתי של הפיגם, מרחיק מעליו חרקים ואוכלי עשב רבים, ולפי אותן מסרות – הוא מסוגל להרחיק באותה המידה גם שדים ורוחות רעות.


בהקשר זה ראוי לציין כי במסורת הפלסטינית, וכן בקרב יהודי ארצות המגרב, נהוג לתלות אגודת ענפי פיגם כקמיע מעל מיטת התינוק. בשמן האתרי של הפיגם מצוי חומר בשם רוטין - המשמש להפקת תרופות נוגדות שיגרון, כאבי גב, ראש, ובטן. כמו כן הצמח משמש לטיפול בהרעלת קיבה, שיעול וקשיי נשימה, דלקות עיניים ואזניים, ולטיפול נגד כינים.


לא רק ריחו של הפיגם מרתיע רבים מלהשתמש בו. מלבד הרוטין, הפיגם מסתנטז ברקמותיו קבוצת חומרים המכונים פוראנוקומרינים. אחד מהם, פסורלאן שמו, עשוי להגביר רגישות לעור השמש, ולגרום לכוויות קשות במגע עימו. רגישים במיוחד לכך הם אנשים בעלי עור בהיר. הצמח עצמו עשוי להיות רעיל כאשר צורכים ממנו כמויות גדולות במיוחד, אך ככל שהוא משמש לתיבול מאכלים, ואינו הופך למסה העיקרית של המאכל - הוא אינו מהוה כל סכנה.


שימושים קולינריים ומתכונים


פיגם עם זיתים

אני אוהב פיגם עם זיתים. בעבר, הנחתי שהדרך המקובלת לשלב את הארומה העוצמתית של הפיגם – על ידי הוספת צרור קטן של עלי פיגם לנוזל הכבישה – היא הדרך היחידה. בשוק של הכפר ברטעה שבצפון השומרון מצאתי דרך טובה יותר:

יוסף, רוכל חביב, יושב על שרפרף נצרים קטן. לצידו, מונחים שקים ומיכלים עמוסים לעייפה במגוון עצום של זיתים כבושים (בעונת המסיק, ניתן גם לרכוש ממנו זיתים טריים, שעדיין לא עברו כבישה). יש לו, לרוכל הזה, גירסה מיוחדת של חטיף זיתים: כדי להכינה - הוא נוטל מלוא החופן זיתים מבוקעים נוטפי שמן ומניחם בקופסאת פלסטיק קטנה. על גבי הזיתים - הוא מפזר בנדיבות עלי פיגם קצוצים, סוגר את הקופסא ומנער היטב. המלח והשמן שניגרים מהזיתים שואבים מהעלים את הארומה הנפלאה שלהם, והזיתים שלו, של יוסוף, הם כנראה הטעימים בעולם.


סלט ברוקולי ואבוקדו עם פיגם מצוי

הפיגם הוא תבלין מצויין למאכלים בעלי מרקם שמנוני. כאן הוא משמש להדגשת טעמו של האבוקדו, והשידוך יוצר סלט עשיר וטעים במיוחד!


המרכיבים:

2 אבוקדו שלמים, קלופים וחתוכים לקוביות

1/2 ראש ברוקולי

חופן זרעי קלמטה מגולענים

מיץ מלימון שלם

פלפל ירוק חריף, פרוס, ללא הזרעים

צרור עלי פיגם מופרדים מגבעוליהם

שמן זית

מלח

פלפל שחור


אופן ההכנה:

מפרידים את הברוקולי לפרחיו וחולטים קלות במים רותחים (הזהרו מריכוך יתר).

מניחים את פרחי הברוקולי בקערת ההגשה, ומעליהם את קוביות האבוקדו. מוסיפים מעט זיתים, פרוסות פלפל ירוק חריף, ואת עלי הפיגם. מתבלים במלח ובפלפל, ומוזגים מעל את מיץ הלימון ואת שמן הזית.

コメント


bottom of page