top of page

קטניות או לא להיות - חלק א': מבוא קצר ולוביה מצרית

עודכן: 2 בינו׳ 2022

הפוסט הזה רצה להכתב כבר מזמן. בחודש מאי האחרון, לקראת סוף האביב, התחלתי לכתוב אותו, מתוך כוונה לפרסמו בזמן. פספסתי את המועד: קטניות הבר החד-שנתיות שלנו פורחות ומבשילות באביב המוקדם, והתקופה בה ניתן ליהנות מהן, כשהן עטופות בתרמיליהן הירוקים והרעננים - היא קצרה למדי. אם פספסתם - חכו לשנה הבאה, או לסוף הקיץ, אז פורחים ומבשילים מיני בר שמוצאם הוא טרופי, כמו גיבורת סיפורנו.




החוקרים אבי גופר ושחל עבו, שאת עבודתם הצגתי בקצרה ברשימה אודות החומוס, הם שניים מהאחראים למהפכה רדיקלית, הקוראת תיגר על שלל תיאוריות מקובלות יותר, המציעות כי ביות הצמחים והמעבר לחקלאות היו תהליך הדרגתי, ארוך שנים, שבמהלכו אימצו חברות האדם לא רק את הפרקטיקות המקיימות אותנו עד לעצם היום הזה, אלא גם את המבנה החברתי-פוליטי ההיררכי, הריכוזי, המאפיין את החברה האנושית מאז המעבר לתרבות חקלאית, ואשר בעידן הקדם-חקלאי לא היה קיים.

הקטניות הן אחד מגידולי גרעינים הראשונים בתולדות האנושות, ובשונה מהדגניים, האדם צרך אותם בכמות משמעותית עוד לפני המהפכה החקלאית. בכל התרבויות החקלאיות הראשונות אנו מוצאים כי ביות הצמחים החל ביצירתו של סל גידולים, הכולל עירוב של מינים בעלי תכולת פחמימות גבוהה (לרוב גידולי גרעינים ממשפחת הדגניים) לצד מינים בעלי תכולת חלבון גבוהה, כשעל פי רוב מדובר בקטניות. כך למשל, במזרח אסיה, אנו מוצאים את האורז והסויה, במרכז אמריקה - את התירס והשעועית, ובמזרח התיכון - את החיטה, השעורה ושיבולת השועל מצד הדגניים, ואת העדשה, האפונה הביקיה (פול) והחימצה (חומוס) בצד הקטניות.


מתברר שאבותינו הקדמונים ידעו מה הם עושים: סל הגידולים העתיק הזה נותן מענה לשתי סוגיות מרכזיות עמם מתמודד החקלאי הקדמוני.