"וטבלת פיתך בחומץ" - יוצאים לגלות את אם החומוס


הרומן שלי איתו מתחיל כבר בילדות, כשאיתן, אבא של תומר, בן כיתתי, לקח אותנו לשעת כיף בענף גידולי השדה, שאותו ריכז. איתן לקח אותנו לשדה חימצה, רגע לפני שנקצר, הוריד אותנו מהטנדר המאובק, ואמר: "תאכלו, מחר לא יישאר". לבושים במכנס קצר ויחפים, נכנסנו אל השדה, קוטפים להנאתנו תרמילים ירוקים ונפוחים, פותחים אותם ואוכלים בהנאה מרובה את הפולים הירוקים שבפנים. כשסיימנו, בדרך לרחצה בבריכת השחיה, התחלנו להתגרד. שערותיו הצורבות של הצמח, המכילות חומצה, שרטו את רגלינו וגרמו לפריחה לא נעימה בעור הרגליים. הרחצה בבריכה הרגיעה את תחושת הצריבה, ואת הלקח שלנו למדנו: לא נכנסים לשדה חימצה ברגליים חשופות.

החימצה השסועה היא אחותו התאומה של החימצה המרושתת, המין הקרוב ביותר לחימצה התרבותית שהיום גם אתם מכירים אותה בשם "חומוס", והיא אחת מקטניות הבר האהובות עלי.



בין יום העצמאות לחג הביכורים, אנחנו פוגשים אותה, נחבאת אל הכלים, בגבעות טרשים מיוערות ברחבי הארץ. אין לה ערך ליקוטי רב: אם תתעקשו ממש, תוכלו למצוא אותה ולהפיק ממנה, בעבודת איסוף מאומצת, חופן קטן של זרעי חומוס ירוקים וטריים. אז למה, בכל זאת, בחרתי להקדיש לה את הטור שלי בגיליון הזה?


שנים רבות לאחר מכן, כששירתתי בקורס חובשים קרביים, התקשר אלי רואי בן דוד, חבר מהקיבוץ, שהתגורר אז ברחובות ולמד לתואר שני במדעי הצמח. "אתה יוצא מחר?" שאל. "כן, למה?", עניתי לו. "כי אני נוסע מחר מוקדם בבוקר לרמת הגולן, להביא חומוס. תרצה להצטרף אלי?". "אני תמיד שמח להצטרף אליך, אבל למה צריך לנסוע עד לרמת הגולן בשביל חומוס? החומוס של רמלה כבר לא מספיק טוב לנו?". רואי צחק, ואמר "החומוס של רמלה הוא אחלה. אמנם לא כמו סעיד בעכו, אבל הוא בהחלט מספק. לא בשביל חומוס כזה אני לוקח אותך לגולן. אני נוסע לאסוף חימצת בר למחקר שלי". בשמש הקופחת מעל לראשינו, אספנו באותו יום שישי מבורך זרעי חמצה שסועה הישר מתרמיליה. רואי הסביר לי, שהחימצה התרבותית איננה עמידה בפני מחלות עלים ושורשים התוקפות אותה כאן בארץ, והמחקר שלו מבקש לבדוק את עמידות החימצה המקומית בפני אותן מחלות, כדי להכליאה בעתיד עם זנים תרבותיים, שיפתחו בכך עמידות, וניתן יהיה לגדלם מבלי להזדקק לחומרי הדברה.


הפעם הבאה שבה נתקלתי בה, היתה כשהפכתי את תחביב הליקוט למקצוע, ואהבתי למצוא אותה גדלה בבר, ליהנות מטעמה המשובח, ולהראות לתלמידיי שאפילו למאכל המזרח תיכוני המוכר והאהוב כל כך, יש הורי בר מקומיים.

את המשחה המוכרת לנו, הכוללת שמן זית, טחינה ותבלינים, אנחנו אוכלים במרחב הלבנט, ככל הנראה, מאז ימי הביניים, אבל מתבלים המכילים חומוס ערבו לחכם של אבותינו כבר לפני אלפי שנים. במגילת רות, שאותה קוראים בימים אלה בבתי הכנסת, יש מסרים רבים שקל להתחבר אליהם. הם נוגעים לשאלת מקומו של הגר בתוך החברה המקומית. בנוסף, יש בה מידע אתנו-בוטני חשוב ומרגש, הנמסר לנו מבעד לכתוב: מעטים יודעים זאת, אבל האזכור הראשון בכתובים לאכילת המאכל הנפלא כל כך, מופיע ממש שם:

"וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר. (רות ב', י"ד)."

מהפסוק הזה אנחנו למדים שרות המואביה, הסבתא של דוד המלך, ניגבה מתבל כזה עם בועז, מיטיבה המקראי. מי שהציע שמדובר בחומוס, ולא בחומץ, הוא הסופר מאיר שלו, ואת מדרשו הוא מתאר ומנמק היטב במאמר שפרסם בידיעות אחרונות, תחת הכותרת "החומוס הוא שלנו".

במזרח הקדום, וגם בימינו, החומוס הוא ממש לא רק מזון לעניים: הוא מכיל ריכוז גבוה במיוחד של חומצת האמינו טריפטופן, שהיא חומר המוצא לניורוטרנסמיטור חשוב, סרוטונין. חשיפה לכמויות נכבדות של החומר הופכת אותנו שבעים, רגועים וצייתנים. במחקר מרתק שפורסם לאחרונה בספרם של שחל אבו, אגרונום מהפקולטה לחקלאות ברחובות, ואבי גופר, פרה-היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב, מציעים השניים בזהירות כי ביות החימצה, בגרסה המכילה מינונים גבוהים של טריפטופן, הוא שאיפשר את גיבושו של המבנה החברתי ההיררכי, המאפיין את החברה האנושית מאז המצאת החקלאות. אני, כמו שני החוקרים שלעיל, לא בטוח שזה המרכיב העיקרי בסיפור הזה, אבל הוא בוודאי לא הזיק. תחשבו על עצמכם רגע אחרי שחיסלתם קערת חומוס.

אושר עילאי, נינוחות, רוגע, ובעיקר - חוסר חשק לקום ולהתמרד כנגד המשטר. לא יודע מה אתכם - לפחות אצלי זה עובד!


מעניין לציין שבחימצה השסועה, כמו גם בחימצה המרושתת, הגדלה בבר בצפון מסופוטמיה, ושממנה תורבתו זני החומוס המשמשים כיום בחקלאות, אין כמות גדולה של טריפטופן. הטריפטופן מופיע בכמויות נכבדות רק במין המתורבת. האם החקלאים הקדמונים שבייתו את החימצה ידעו בדיוק מה הם מחפשים, כשהעדיפו את הטיפוסים המוטנטיים שהכילו ריכוז גבוהים של טריפטופן החומוס שלהם? איך הם ידעו?

מסתבר שבקלות. בניסוי שנערך בחזירים, נתגלה שאלה יעדיפו תמיד מזונות עשירים בחומצת האמינו הזו, על פני מזונות דומים בעלי ריכוז נמוך של החומר. ייתכן שלטריפטופן יש טעם או ריח מסויימים, שגם אבותינו הקדמונים ידעו לזהות.


על כל פנים, החומוס, משתורבת, איפשר לחקלאים הראשונים לגדל לעצמם מזון על, שהכיל שפע של ערכים תזונתיים חשובים. כשהוגש לצד החיטה, ממנה הוכן ה"קלי", איפשר החומוס לאבותינו להשיג מזון עשיר בפחמימות ובחלבון מלא, ממקור צמחי. בכך, פחתה התלות שלהם בציד, והתאפשר ביסוסה של כלכלה חקלאית.


לפני כעשרת אלפים שנה בחרו בני האדם, בחירה מושכלת ומחושבת, לבסס את כלכלתם על גידול חקלאי. המעבר לחקלאות אפשר להם להיזדקק פחות לחסדי הטבע, בו היו תלויים משחר הווייתם. אין ספק, שבצד הבחירה המודעת הזו, עמדו לנגד עיניהם גם אפשרויות נוספות. קצרה היריעה מלהכיל את כל השינויים שחלו בחברות האדם, שעה שאימצו את המהפכה החקלאית לחיקם. דבר אחד ברור: המעבר לחקלאות הצריך שינוי תהומי, ופתאומי למדי, בדפוסי החשיבה שהנחו אותם. הארגון החברתי והפוליטי של בני האדם, לפני החקלאות, היה מבוסס על קהילות קטנות, בעלות זיקה עמוקה לאדמה, ותלות הדדית כמעט מוחלטת בבני מינם. הם לא היו מוגבלים לטריטוריה קבועה, ונטו לנדוד ממקום למקום במחזוריות עונתית. לכן, קצב הריבוי הטבעי נותר מאוזן ביחס לתמותה, השבטים נותרו קטנים, והיחסים ששררו בין אנשיהם היו אינטימיים, שיתופיים ושיוויוניים. אימוץ החקלאות חייב שליטה בטריטוריה שבה אדמה מניבה, והגדלה מתמדת של האוכלוסיה, שצריכה היתה לספק ידיים עובדות לגידול ולעיבוד התוצרת החקלאית. כל אלה יצרו קהילות מסוג אחר: שוויוניות הרבה פחות, היררכיות הרבה יותר. האפשרות לצבור עודף, שבתורו הפך להון, ביססה יחסי מסחר בין קהילות ותרבויות, אך גם הגדילה את הדרישה להזדהות מוחלטת עם הקהילה, ועוררה קונפליקטים אלימים שהזינו את הצורך בהתבססות צבאית. בחברה כזו, שבה הנטייה למרדנות עלולה להמיט כלייה על הקהילה כולה, ברור מה היה תפקידו של החומוס המתורבת.


הבחירה בליקוט כדרך חיים, היא גם הזדמנות לחשוב לעומק על טיבה של קהילה בריאה יותר, ועל מקורותיהם של סכסוכים עקובים מדם הנגזרים מתהליך ההתרחקות שחל בין האדם לטבע. אין פירושה ויתור על זכויות רבות שהורישו לנו אבותינו, בידע ובניסיון שנצבר לאורך אלפי שנים, אך יש בה הזמנה לחשוב על האופן שבו היינו רוצים להמשיך ולנהל את חיינו מכאן והלאה.

כך או כך, נשארנו עם כמה גרגרי חימצה ירוקים וטריים ביד. מה אפשר לעשות בהם?


ממרח חומוס ירוק

1 כוס גרגירי חימצה טריים (או כל קטנית בר טרייה אחרת)

כפית מלח

1 שן שום טריה, קלופה

מעט מיץ לימון

1 כף טחינה

מעט כמון

אופן ההכנה:

מבשלים את החומוס במים רותחים במשך כעשר דקות. מסננים וכותשים פנימה את שן השום. טוחנים במעבד מזון עד לקבלת משחה דקה, תוך הוספת הטחינה, הלימון והמלח. מוסיפים מעט כמון ושמן זית. רצוי לאכול חם.

#חומוס #חימצה #ליקוט #קטניות #פרפרניים #מתכונים #פוליטיקה_של_אוכל #פילוסופיה #היסטוריה

באישור וברוח

כל הזכויות שמורות ליתיר שדה | ת.ד. 5061 פרדס חנה - כרכור | טלפון: 054-2248243 | YATIRSADE@GMAIL.COM