החימצה השסועה היא אחותו התאומה של החימצה המרושתת, המין הקרוב ביותר לחימצה התרבותית שהיום גם אתם מכירים אותה בשם "חומוס", והיא אחת מקטניות הבר האהובות עלי.
בין יום העצמאות לחג הביכורים, אנחנו פוגשים אותה, נחבאת אל הכלים, בגבעות טרשים מיוערות ברחבי הארץ. אין לה ערך ליקוטי רב: אם תתעקשו ממש, תוכלו למצוא אותה ולהפיק ממנה, בעבודת איסוף מאומצת, חופן קטן של זרעי חומוס ירוקים וטריים. אז למה, בכל זאת, בחרתי להקדיש לה את הטור שלי בגיליון הזה?
הרומן שלי איתו מתחיל כבר בילדות, כשאיתן, אבא של תומר, בן כיתתי, לקח אותנו לשעת כיף בענף גידולי השדה, שאותו ריכז. איתן לקח אותנו לשדה חימצה, רגע לפני שנקצר, הוריד אותנו מהטנדר המאובק, ואמר: "תאכלו, מחר לא יישאר". לבושים במכנס קצר ויחפים, נכנסנו אל השדה, קוטפים להנאתנו תרמילים ירוקים ונפוחים, פותחים אותם ואוכלים בהנאה מרובה את הפולים הירוקים שבפנים. כשסיימנו, בדרך לרחצה בבריכת השחיה, התחלנו להתגרד. שערותיו הצורבות של הצמח, המכילות חומצה, שרטו את רגלינו וגרמו לפריחה לא נעימה בעור הרגליים. הרחצה בבריכה הרגיעה את תחושת הצריבה, ואת הלקח שלנו למדנו: לא נכנסים לשדה חימצה ברגליים חשופות.
