המילים הללו נכתבות מחוף הים האהוב עלי, כשאני יושב בנקודת תצפית מרהיבה הממוקמת על מצוק כורכר מרהיב, המתנשא מעל לים התיכון, סמוך לשכונת גבעת אולגה בחדרה. זוהי שעת בוקר מוקדמת; אנשים בודדים יוצאים לריצת הבוקר שלהם או לטיול עם הכלב; גולשים באים לתפוס את גלי הבוקר הגבוהים יחסית ודייגים משליכים את חכותיהם אל המים - מבקשים למצוא מעט שלל לאורחת השבת. רוח קרירה נושבת ומלטפת את ראשי, את פני, את צווארי, את עור גופי החשוף. המראות והקולות הקסומים חודרים לנשמתי ומזינים אותה בטעמם האמיתי של החיים, וכמו מזכירים לי שבשביל כל הדברים הללו שווה לחיות: חולות אין סוף, צוקי כורכר מרשימים, שוניות סלע שורצות דגים ורכיכות, צחוק ילדים, צחקוקי זוגות אוהבים, רחש הגלים וקריאות השחפים.
לפתע, מבליחה לראשי תמונת הבלהות הבאה: ספינה אימתנית צצה באופק, ומתקרבת אל החוף. מכונות ענק המותקנות על סיפון הספינה מתחילות להשליך צינורות ברזל גדולים אל קרקעית הים.
