לאבא שלי יש תחביב מוזר: צפרות.
כילדים, היינו לוקחים זוג אופניים ונוסעים מהקיבוץ בו גדלתי, כפר מסריק, אל בריכות הדגים שממזרח לקיבוץ. בסתיו היו מתמלאות בריכות הדגים בשפע עצום של עופות מים נודדים, מכל המינים והסוגים.
לאורך שמורת הטבע עין נימפית ובסביבתה היינו ממלאים את פינו בפטל טרי וחמצמץ – וממשיכים בסיבוב. כשהיינו מגיעים לבריכות הדגים של קיבוץ לוחמי הגיטאות, סמוך לשכונת "צור שלום" בקריית ביאליק, היו מפתיעים אותנו שקנאים במלוא גודלם, טדורנות, ברכיות ולעתים נדירות אפילו פלמינגו או שניים שתעו בדרכם.
בשנים האחרונות, אחי הפסקה ארוכה ולקראת הפנסיה - אבא חזר לצלם. מאז - כשאנחנו נפגשים ויצאים לסיבוב בשדות - יש חלוקת עבודה ברורה ביננו: הוא צופה ומצלם, אני - מלקט.
בשבוע שעבר ביקרתי עם ילדיי בקיבוץ, והצטרפנו לאבא שלי לסיור צפרות כזה. כשהגענו לבריכות של "לוחמי" (כך קראנו להן, בקיצור, כילדים – בחיתוך דיבור קיבוצניקי אופייני) – ראיתי שם, לצד שפע העופות הנודדים, גם כמות עצומה של פירות ינבוט בשלים. התרגשות גדולה אחזה בי, ומיד נעזרתי בבני משפחתי כדי לאסוף כמות גדולה של פירות ינבוט – אחד מצמחי התבלין האהובים עלי.
