top of page

כגלגל לפני סופה - על התנועה לשחרור העכוב

עודכן: 25 במרץ 2023

הפרקטיקה הזו, שבה משתמשות מלקטות פלסטיניות כדי ללקט את העכוב מעידה על מיומנות הנרכשת לאורך שנים, בהתאמה מושלמת לאקולוגיה של הצמח. עצם קיומה - מהווה את אחת הראיות המוצקות לכך שליקוט מסורתי המתבצע בהתאם לכללים שנלמדו במהלך מאות שנים של התפתחות תרבותית - אינה פוגעת באוכלוסייתו של הצמח, שהפך בשני העשורים האחרונים, מאז הוכרז כמוגן על ידי רשות הטבע והגנים - לסמל נוסף בקונפליקט האתני לאומי בין יהודים לפלסטינים.

היה זה יום אביבי ונעים של ראשית חודש אפריל, ואדי ערה, לפני מספר שנים. שטח אש, מוקף שלטים המזהירים את העוברים והשבים מפני הסכנה האורבת להם בשעה שבשטח מתקיימים אימוני ירי באש חיה. בסמוך לשטח האש ניצב בסיס האימונים החדש של חטיבת גולני, שרק כמה מאות מטרים מפרידים בינו לבין שכונותיו המערביות של כפר קרע. זהו יום שישי, יום השבתון הרשמי של המוסלמים בישראל. שעת בוקר מוקדמת, מזג האוויר מעט סגרירי, אך לאחר מספר ימי גשם רציפים, ניתן לצאת אל השטח וללקט.


גבעות החמוקיים הקירטוניות המאפיינות את פאותיהן הדרומיות של רמות מנשה, מגיעים כעשרה רכבים, ומהם יוצאים בני המשפחות; הגברים מתיישבים בצד הדרך, פורסים מחצלות וכסאות פלסטיק מתקפלים. הנשים המבוגרות יותר, יחד עם כמה נשים צעירות כמה מילדיהן, מתחילות לתור את השטח. כשמצאו את כתמי העכובית הצפופים, הפזורים במרחב שרובו ככולו מעוטר בפריחת העיריוני הצהוב - מאחרוני הגיאופיטים שעדיין פורחים בעונה זו של השנה, ובשלל פרחיהם של עשבוניים חד שנתיים, שלפו המלקטים סכינים ומזמרות והחלו במלאכת הליקוט.

צמחי העכוב כבר היו אז בראשית פריחתם המרהיבה, ונופם גדול ורחב. המלקטות חתכו את התפרחות הצעירות יחד עם מקטע קצר, מעוקצי התפרחות. את התפרחות הצעירות והקטנות, וכן את אלה שכבר הספיקו לפרוח ושקוציהם הגלדניים למדי היו עשויים להקשות על הטיפול בהם, הותירו המלקטות על הצמח. את התפרחות שאספו הניחו בסלי ברזנט. לאחר כשעתיים הונחו הסלים עמוסי התפרחות על גבי המחצלות שפרסו הגברים, שבינתיים הדליקו גחלים במנגלים והחלו בצליית התקרובת – שיפודי בשר עוף וקציצות שלפי ריחן הכילו בשר כבש ועשבי תיבול. בשעה שהגברים הכינו את הבשר לצלייה, עסקו חלק מהנשים במלאכת ה"תעכיב" – חיתוך באמצעות סכין יפנית חדה, ובמקרים אחדים גם שליפה בררנית באמצעות מלקחיים של קוצים עקשניים במיוחד. את הקוצים שסילקו השליכו בצד המחצלות, ואת התפרחות הנקיות הניחו בקערות פלסטיק מלאות מים. העכוב, כמו מינים אחרים מבני משפחת המורכבים, שהמוכר בהם הוא הארטישוק התרבותי, מכיל תרכובות פוליפנליות שונות שמגיבות במגע עם האוויר וגורמות לבשר הירק להשחיר. השמירה במים אמורה למנוע זאת, וכן לסייע בריכוך קוצים עקשניים, במידה ונותרו. אישה אחת, ישובה על גבי המחצלת כששתי ברכיה מונחות על האדמה, אמונה על "בקרת האיכות": היא לוקחת את התפרחות שהונחו בקערה, ובוחנת אותן בקפידה, לראות אם אכן הוסרו כל הקוצים. את הקוצים העקשניים שנותרו על גבי התפרחת היא שולפת בעצמה. רוב המשפחות אספו כמות לא גדולה במיוחד של תפרחות – כך שאלה מילאו עד כמחצית מסל הקניות הרב פעמי בגודל סטנדרטי . אף שהאזוב גדל בשפע לצד העכוב, נראה היה שהוא אינו מעניין כרגע את בני המשפחה בה בחרתי לצפות מקרוב. אלומות בודדות מגבעוליו העמוסים עלי זעתר ירוקים אמנם נאספו, אך היה ברור שהמשפחה הגיעה כדי למלא את המטבח בעכוב.

פרקטיקה מסורתית זו, שבה משתמשים מלקטים פלסטינים רבים שעה שהעכוב מגיע לשלבי צמיחתו המתקדמים, מעידה על מיומנות הנרכשת לאורך שנים, בהתאמה מושלמת לאקולוגיה של הצמח, ומהווה את אחת הראיות המוצקות לכך שליקוט מסורתי המתבצע בהתאם לכללים שנלמדו במהלך מאות שנים של התפתחות תרבותית - אינה פוגעת באוכלוסייתו של הצמח, שהפך בשני העשורים האחרונים, מאז הוכרז כמוגן על ידי רשות הטבע והגנים - לסמל נוסף בקונפליקט האתני לאומי בין יהודים לפלסטינים.



שיטה אחרת לליקוט, המתמקדת בצמח בשלבי הצמיחה הצעירים יותר, פגשתי אצל מייסון (שם בדוי), תושבת ערערה, שאותה פגשתי במקרה בטיול שערכתי בנחל רז, שבעונת האביב הנוכחית זרמו בערוצו מים רבים, ושפע של צמחי בר אכילים כמו נענע משובלת, גרגיר הנחלים, כרפס הביצות ומליסה רפואית כיסו את גדותיו. אני הגעתי למקום במסגרת סיור הכנה שערכתי לקראת הדרכת טיול לליקוט צמחי בר שתוכנן להמשך השבוע, כדי להתרשם מהשפע ומהמגוון שמציע הנחל והגבעות הצובאות מעליו. הנחל ממוקם בין הקיבוצים דליה וגלעד, באזור שעד למלחמת 48' היה רצוף ביישובים פלסטיניים, שהוחרבו כליל בשנים שלאחר כיבושם. תושבי הכפרים נמלטו לכפרים הסמוכים, בואדי ערה, שם מצאו מקלט שחשבוהו זמני, ובמרוצת השנים הפך לקבוע. מייסון, בת 36, צעירה מרוב המלקטות שפגשתי עד כה, הגיעה למקום עם בן זוגה במכוניתם. הם ישבו על גבי מחצלת פלסטיק קטנה ושוחחו. לצידם הבחנתי בדלי פלסטיק, מהסוג המשמש לשטיפת רצפות, ומתוכו ניבטו אלי גבעולים צעירים של עכוב. בידי היה סל הליקוט שלי, ובו ערמה גדולה של עלי וגבעולי גרגיר הנחלים, וכן אלומה קטנה של גבעולי ועלי נענע משובלת. כשראה בן זוגה של מייסון את הסל שברשותי, חייך אלי. "רוצה לעשות החלפות?" פניתי אליו בעברית. "וואלה, אני לא מכיר שום דבר כאן. זאת היא קוטפת" והפנה את המבט אל זוגתו. "מה קטפתם?" פניתי למייסון. "עכוב, היום רק עכוב" השיבה לי. סיפרתי להם שאני מלקט הרבה, וגם עושה מחקר על ליקוט צמחי בר למאכל באוניברסיטה, ותמיד שמח ללמוד עוד, ושאלתי את מייסון אם תוכל להראות לי כיצד היא קוטפת את העכוב. מייסון שמחה על הזדמנות ללמד. ניגשנו לצמח קרוב. מייסון רכנה אל עבר הצמח, ידיה עטויות כפפות והימנית שבהן אוחזת בסכין חדה. הצמח היה צעיר, בשלבי צמיחתו הראשונים: רק שושנת עלים רחבה, קוצנית וססגונית, פרושה היתה למרגלותיה, בצמוד לפני הקרקע, ללא גבעול הבולט על פני הנוף וללא תפרחת. מייסון הרימה מעט את העלים בצידה האחד של השושנת, וחפרה מעט אל מתחת לפני הקרקע, בסמוך לבסיסה. לאחר מכן חתכה בעזרת הסכין את השושנת כולה, עם קצהו העליון של הגבעול החבוי בקרקע. אחר כך נטלה את השושנת שבידיה, אגרפה את אצבעותיה מעל לחלקו התחתון, הקרח מקוצים, של העלה, ומשכה בנחישות וברגישות את כף ידה כלפי מעלה - בתנועה חדה, מהירה וחלקה. טרף העלה, על קוציו החדים והנוקשים, הוסר בקלות מהעורק, שנותר קרח ומוכן לבישול. בזה אחר זה עברה מייסון באותה פרקטיקה מעוררת התפעלות על כל אחד מעלי השושנת, עד שנותרו ממנה רק העורקים, בשרניים ועסיסיים.

"קח" אמרה לי, מושיטה אלי את שושנת העורקים שבידיה.

"מה פתאום?", חייכתי. "זה שלכם".

"לא", השיבה לי. "יש לנו מספיק להיום".


"והעכוב, הוא יגדל שוב?", אני מקשה. "וואלה, כן, ברור שיגדל. הוא יוצא מחדש מהשורש".


"בנחישות וברגישות"

ככל אדם שגדל על ברכי האתוס הסביבתי שהטמיעו כאן אנשי החברה להגנת הטבע, גם אני נחרד מהשיטתיות ומהאינטנסיביות של קטיף העכוב כאשר נתקלתי בעבר בליקוט לצרכי מסחר. אך המראות שראיתי כאן הביאו אותי, יחד עם חוויות נוספות שקצרה היריעה מלתאר כאן, לצלול למחקר מעמיק, שארך כחמש שנים, במהלכו ניסיתי לעמוד על טיבה של ההחלטה להכניס את עכובית הגלגל, צמח בר הנלקט זה אלפי שנים על ידי תושבי ארץ ישראל, לרשימת המינים המוגנים.

קצרה היריעה מלפרט כאן את כל הגילויים והתובנות שעלו מהמחקר, אבל דבר אחד ברור לחלוטין: רשימת הצמחים המוגנים, הנקבעת על ידי השר הממונה על רשות הטבע והגנים, זוהמה לאורך השנים על ידי שיקולים גיאו-פוליטיים ומסחריים, שכל קשר בינם לבין מטרותיו המקוריות של החוק - מקרי בהחלט.


את העבודה המלאה ניתן להוריד ולקרוא כאן:

כגדר לא נראית_ ליקוט ושמירת טבע
.
Download • 2.00MB

את תקציר הפרק ההיסטורי, העוסק בשאלה מתי למה הפכו העכוב, לצד מינים נוספים שמשמשים את המטבח הפלסטיני זה שנים רבות - למוגנים - אני מביא כאן:


איך שגלגל מסתובב - היסטוריה קצרה של נישול

ב-27/6/1977, כשבוע לאחר השבעתה של ממשלת בגין הראשונה, מוגשת לאנשי הלשכה המשפטית במשרד החקלאות רשימה של מיני צמחים וערכי טבע אחרים, עליהם מבקשים מנסחי הרשימה להכריז כערכי טבע מוגנים. על המכתב המצורף לרשימה חתום עורך הדין אופיר כץ, שותף במשרד עורכי הדין רווה, שיין, כץ ושות', המתמחה בדינים מסחריים . אדיר שפירא, מנכ"ל רשות שמורות הטבע דאז, מצורף כמכותב לבקשה. הרשימה היא מפורטת וארוכה, וניכר שעל הכנתה שקדו אקולוגים בכירים ברשות שמורות הטבע ימים רבים. הרשימה, שנמצאה כטיוטה במסמכים שנשמרו בארכיון המדינה, איננה כוללת ארבעה מינים: בבונג, מרווה משולשת, אזוב מצוי וקורנית מקורקפת.


ב-2/11/1977, ארבעה חודשים מאוחר יותר, תתפרסם האכרזה החדשה ברשומות, כשהיא חתומה בחתימת שר החקלאות הטרי, אריאל שרון. הפעם, כבר תכלול הרשימה את ארבעת המינים שצויינו מעלה.

מסמך שנמצא בארכיון המדינה מעלה תהיות לגבי המהלך שהביא להכללתם של ארבעת המינים הנ"ל באכרזה. מדובר במכתב נוסף, שנשלח מטעם אותו משרד עורכי דין, ב-16/10/1977, והתקבל בלשכת השר כשבוע מאוחר יותר, ימים ספורים בלבד לפני פרסום האכרזה ברשומות. במכתב מבקש הפונה לזרז את הליכי האישור והפרסום, ובד בבד מבקש להוסיף לרשימת המינים המוגנים המוצעת את ארבעת המינים הנ"ל:

"בבונג (סוג) – בנגב בלבד; אזוב מצוי – בכל הארץ; קורנית מקורקפת – בכל הארץ ומרווה משולשת – בכל הארץ.

מקץ שבוע תפורסם הרשימה המעודכנת, כשהיא כוללת את ארבעת המינים הנ"ל. עד לשעה זו לא עלה בידי להבין מהו הדבר אשר גרם, במהלך ארבעת החודשים שחלפו בין הצעת האכרזה הראשונה לבין זו שאושרה לבסוף, לבקשת העדכון.

המינים שנוספו לרשימת המינים המוגנים בהליך מזורז זה, הם מינים של צמחי בר המשמשים למאכל ולרפואה, ומהווים נכס צאן ברזל במטבח הפלסטיני (Ali-shtayeh et al, 2008). "זעתר" בערבית, שהוא כנראה אחד מעשבי התבלין הנפוצים והחשובים בלבנט כולו.


נסיונות ראשונים לגידול תרבותי של אזוב מצוי נערכו בישראל בסוף שנות ה-70, ובתחילת שנות ה-80 החלו לגדלו באופן מסחרי. היזם שעמד מאחורי הפרוייקט היה זאב בן חירות, שנחשף לראשונה לחשיבות העצומה שמייחסים הפלסטינים לצמח מתוקף תפקידו כקצין מטה לענייני חקלאות בשטחי יהודה ושומרון משנת 1967 ועד לסוף שנות ה-70. בן חרות עצמו התייחס לפרוייקט התירבות של האזוב המצוי כמפעל חיים, שתכליתו לדאוג לאוכלוסיה הערבית בשטחים הכבושים, שלאחר כניסת האזוב לרשימת המינים המוגנים נותרה ללא מענה. הוא בחר ביודעין להיות המקור שיספק את הביקוש הגובר והולך לאזוב בקרב הפלסטינים, כמקור לתבלין הזעתר: "אני רציתי את הזעתר, אני הייתי מרגיש שהאוכלוסייה הערבית חייבים לדאוג להם וזה המחשבה הראשונה שלי כשאני דאגתי לזעתר" (כך במקור).


ממש באותן שנים, החל להתעורר דיון גם בנוגע לקטיף העכוב. ב-5/2/1977 התקבל במשרדי רשות הטבע מכתבו של אדם בשם שבו, איש בית השיטה. המכתב מוען לאיש רשות שמורות הטבע, פלטיאל סלע (פלטי), שהיה בעברו איש שירות הידיעות של ההגנה, ולאחר מכן קצין מודיעין בצבא הישראלי. תוכן המכתב מתייחס לנשים פלסטיניות המלקטות למחייתן את צמחי עכובית הגלגל, ומוכרות אותם בג'נין:

"ילדי בית השיטה טיילו בט"ו בשבט בנחל יששכר ומצאו כי ערביות מאי שם בשטחים ב