הפרקטיקה הזו, שבה משתמשות מלקטות פלסטיניות כדי ללקט את העכוב מעידה על מיומנות הנרכשת לאורך שנים, בהתאמה מושלמת לאקולוגיה של הצמח. עצם קיומה - מהווה את אחת הראיות המוצקות לכך שליקוט מסורתי המתבצע בהתאם לכללים שנלמדו במהלך מאות שנים של התפתחות תרבותית - אינה פוגעת באוכלוסייתו של הצמח, שהפך בשני העשורים האחרונים, מאז הוכרז כמוגן על ידי רשות הטבע והגנים - לסמל נוסף בקונפליקט האתני לאומי בין יהודים לפלסטינים.
היה זה יום אביבי ונעים של ראשית חודש אפריל, ואדי ערה, לפני מספר שנים. שטח אש, מוקף שלטים המזהירים את העוברים והשבים מפני הסכנה האורבת להם בשעה שבשטח מתקיימים אימוני ירי באש חיה. בסמוך לשטח האש ניצב בסיס האימונים החדש של חטיבת גולני, שרק כמה מאות מטרים מפרידים בינו לבין שכונותיו המערביות של כפר קרע. זהו יום שישי, יום השבתון הרשמי של המוסלמים בישראל. שעת בוקר מוקדמת, מזג האוויר מעט סגרירי, אך לאחר מספר ימי גשם רציפים, ניתן לצאת אל השטח וללקט.
גבעות החמוקיים הקירטוניות המאפיינות את פאותיהן הדרומיות של רמות מנשה, מגיעים כעשרה רכבים, ומהם יוצאים בני המשפחות; הגברים מתיישבים בצד הדרך, פורסים מחצלות וכסאות פלסטיק מתקפלים. הנשים המבוגרות יותר, יחד עם כמה נשים צעירות כמה מילדיהן, מתחילות לתור את השטח. כשמצאו את כתמי העכובית הצפופים, הפזורים במרחב שרובו ככולו מעוטר בפריחת העיריוני הצהוב - מאחרוני הגיאופיטים שעדיין פורחים בעונה זו של השנה, ובשלל פרחיהם של עשבוניים חד שנתיים, שלפו המלקטים סכינים ומזמרות והחלו במלאכת הליקוט.
צמחי העכוב כבר היו אז בראשית פריחתם המרהיבה, ונופם גדול ורחב. המלקטות חתכו את התפרחות הצעירות יחד עם מקטע קצר, מעוקצי התפרחות. את התפרחות הצעירות והקטנות, וכן את אלה שכבר הספיקו לפרוח ושקוציהם הגלדניים למדי היו עשויים להקשות על הטיפול בהם, הותירו המלקטות על הצמח. את התפרחות שאספו הניחו בסלי ברזנט. לאחר כשעתיים הונחו הסלים עמוסי התפרחות על גבי המחצלות שפרסו הגברים, שבינתיים הדליקו גחלים במנגלים והחלו בצליית התקרובת – שיפודי בשר עוף וקציצות שלפי ריחן הכילו בשר כבש ועשבי תיבול. בשעה שהגברים הכינו את הבשר לצלייה, עסקו חלק מהנשים במלאכת ה"תעכיב" – חיתוך באמצעות סכין יפנית חדה, ובמקרים אחדים גם שליפה בררנית באמצעות מלקחיים של קוצים עקשניים במיוחד. את הקוצים שסילקו השליכו בצד המחצלות, ואת התפרחות הנקיות הניחו בקערות פלסטיק מלאות מים. העכוב, כמו מינים אחרים מבני משפחת המורכבים, שהמוכר בהם הוא הארטישוק התרבותי, מכיל תרכובות פוליפנליות שונות שמגיבות במגע עם האוויר וגורמות לבשר הירק להשחיר. השמירה במים אמורה למנוע זאת, וכן לסייע בריכוך קוצים עקשניים, במידה ונותרו. אישה אחת, ישובה על גבי המחצלת כששתי ברכיה מונחות על האדמה, אמונה על "בקרת האיכות": היא לוקחת את התפרחות שהונחו בקערה, ובוחנת אותן בקפידה, לראות אם אכן הוסרו כל הקוצים. את הקוצים העקשניים שנותרו על גבי התפרחת היא שולפת בעצמה. רוב המשפחות אספו כמות לא גדולה במיוחד של תפרחות – כך שאלה מילאו עד כמחצית מסל הקניות הרב פעמי בגודל סטנדרטי . אף שהאזוב גדל בשפע לצד העכוב, נראה היה שהוא אינו מעניין כרגע את בני המשפחה בה בחרתי לצפות מקרוב. אלומות בודדות מגבעוליו העמוסים עלי זעתר ירוקים אמנם נאספו, אך היה ברור שהמשפחה הגיעה כדי למלא את המטבח בעכוב.
פרקטיקה מסורתית זו, שבה משתמשים מלקטים פלסטינים רבים שעה שהעכוב מגיע לשלבי צמיחתו המתקדמים, מעידה על מיומנות הנרכשת לאורך שנים, בהתאמה מושלמת לאקולוגיה של הצמח, ומהווה את אחת הראיות המוצקות לכך שליקוט מסורתי המתבצע בהתאם לכללים שנלמדו במהלך מאות שנים של התפתחות תרבותית - אינה פוגעת באוכלוסייתו של הצמח, שהפך בשני העשורים האחרונים, מאז הוכרז כמוגן על ידי רשות הטבע והגנים - לסמל נוסף בקונפליקט האתני לאומי בין יהודים לפלסטינים.
שיטה אחרת לליקוט, המתמקדת בצמח בשלבי הצמיחה הצעירים יותר, פגשתי אצל מייסון (שם בדוי), תושבת ערערה, שאותה פגשתי במקרה בטיול שערכתי בנחל רז, שבעונת האביב הנוכחית זרמו בערוצו מים רבים, ושפע של צמחי בר אכילים כמו נענע משובלת, גרגיר הנחלים, כרפס הביצות ומליסה רפואית כיסו את גדותיו. אני הגעתי למקום במסגרת סיור הכנה שערכתי לקראת הדרכת טיול לליקוט צמחי בר שתוכנן להמשך השבוע, כדי להתרשם מהשפע ומהמגוון שמציע הנחל והגבעות הצובאות מעליו. הנחל ממוקם בין הקיבוצים דליה וגלעד, באזור שעד למלחמת 48' היה רצוף ביישובים פלסטיניים, שהוחרבו כליל בשנים שלאחר כיבושם. תושבי הכפרים נמלטו לכפרים הסמוכים, בואדי ערה, שם מצאו מקלט שחשבוהו זמני, ובמרוצת השנים הפך לקבוע. מייסון, בת 36, צעירה מרוב המלקטות שפגשתי עד כה, הגיעה למקום עם בן זוגה במכוניתם. הם ישבו על גבי מחצלת פלסטיק קטנה ושוחחו. לצידם הבחנתי בדלי פלסטיק, מהסוג המשמש לשטיפת רצפות, ומתוכו ניבטו אלי גבעולים צעירים של עכוב. בידי היה סל הליקוט שלי, ובו ערמה גדולה של עלי וגבעולי גרגיר הנחלים, וכן אלומה קטנה של גבעולי ועלי נענע משובלת. כשראה בן זוגה של מייסון את הסל שברשותי, חייך אלי. "רוצה לעשות החלפות?" פניתי אליו בעברית. "וואלה, אני לא מכיר שום דבר כאן. זאת היא קוטפת" והפנה את המבט אל זוגתו. "מה קטפתם?" פניתי למייסון. "עכוב, היום רק עכוב" השיבה לי. סיפרתי להם שאני מלקט הרבה, וגם עושה מחקר על ליקוט צמחי בר למאכל באוניברסיטה, ותמיד שמח ללמוד עוד, ושאלתי את מייסון אם תוכל להראות לי כיצד היא קוטפת את העכוב. מייסון שמחה על הזדמנות ללמד. ניגשנו לצמח קרוב. מייסון רכנה אל עבר הצמח, ידיה עטויות כפפות והימנית שבהן אוחזת בסכין חדה. הצמח היה צעיר, בשלבי צמיחתו הראשונים: רק שושנת עלים רחבה, קוצנית וססגונית, פרושה היתה למרגלותיה, בצמוד לפני הקרקע, ללא גבעול הבולט על פני הנוף וללא תפרחת. מייסון הרימה מעט את העלים בצידה האחד של השושנת, וחפרה מעט אל מתחת לפני הקרקע, בסמוך לבסיסה. לאחר מכן חתכה בעזרת הסכין את השושנת כולה, עם קצהו העליון של הגבעול החבוי בקרקע. אחר כך נטלה את השושנת שבידיה, אגרפה את אצבעותיה מעל לחלקו התחתון, הקרח מקוצים, של העלה, ומשכה בנחישות וברגישות את כף ידה כלפי מעלה - בתנועה חדה, מהירה וחלקה. טרף העלה, על קוציו החדים והנוקשים, הוסר בקלות מהעורק, שנותר קרח ומוכן לבישול. בזה אחר זה עברה מייסון באותה פרקטיקה מעוררת התפעלות על כל אחד מעלי השושנת, עד שנותרו ממנה רק העורקים, בשרניים ועסיסיים.
"קח" אמרה לי, מושיטה אלי את שושנת העורקים שבידיה.
"מה פתאום?", חייכתי. "זה שלכם".
"לא", השיבה לי. "יש לנו מספיק להיום".
"והעכוב, הוא יגדל שוב?", אני מקשה. "וואלה, כן, ברור שיגדל. הוא יוצא מחדש מהשורש".
"בנחישות וברגישות"
ככל אדם שגדל על ברכי האתוס הסביבתי שהטמיעו כאן אנשי החברה להגנת הטבע, גם אני נחרד מהשיטתיות ומהאינטנסיביות של קטיף העכוב כאשר נתקלתי בעבר בליקוט לצרכי מסחר. אך המראות שראיתי כאן הביאו אותי, יחד עם חוויות נוספות שקצרה היריעה מלתאר כאן, לצלול למחקר מעמיק, שארך כחמש שנים, במהלכו ניסיתי לעמוד על טיבה של ההחלטה להכניס את עכובית הגלגל, צמח בר הנלקט זה אלפי שנים על ידי תושבי ארץ ישראל, לרשימת המינים המוגנים.
קצרה היריעה מלפרט כאן את כל הגילויים והתובנות שעלו מהמחקר, אבל דבר אחד ברור לחלוטין: רשימת הצמחים המוגנים, הנקבעת על ידי השר הממונה על רשות הטבע והגנים, זוהמה לאורך השנים על ידי שיקולים גיאו-פוליטיים ומסחריים, שכל קשר בינם לבין מטרותיו המקוריות של החוק - מקרי בהחלט.
את העבודה המלאה ניתן להוריד ולקרוא כאן:
את תקציר הפרק ההיסטורי, העוסק בשאלה מתי למה הפכו העכוב, לצד מינים נוספים שמשמשים את המטבח הפלסטיני זה שנים רבות - למוגנים - אני מביא כאן:
איך שגלגל מסתובב - היסטוריה קצרה של נישול
ב-27/6/1977, כשבוע לאחר השבעתה של ממשלת בגין הראשונה, מוגשת לאנשי הלשכה המשפטית במשרד החקלאות רשימה של מיני צמחים וערכי טבע אחרים, עליהם מבקשים מנסחי הרשימה להכריז כערכי טבע מוגנים. על המכתב המצורף לרשימה חתום עורך הדין אופיר כץ, שותף במשרד עורכי הדין רווה, שיין, כץ ושות', המתמחה בדינים מסחריים . אדיר שפירא, מנכ"ל רשות שמורות הטבע דאז, מצורף כמכותב לבקשה. הרשימה היא מפורטת וארוכה, וניכר שעל הכנתה שקדו אקולוגים בכירים ברשות שמורות הטבע ימים רבים. הרשימה, שנמצאה כטיוטה במסמכים שנשמרו בארכיון המדינה, איננה כוללת ארבעה מינים: בבונג, מרווה משולשת, אזוב מצוי וקורנית מקורקפת.
ב-2/11/1977, ארבעה חודשים מאוחר יותר, תתפרסם האכרזה החדשה ברשומות, כשהיא חתומה בחתימת שר החקלאות הטרי, אריאל שרון. הפעם, כבר תכלול הרשימה את ארבעת המינים שצויינו מעלה.
מסמך שנמצא בארכיון המדינה מעלה תהיות לגבי המהלך שהביא להכללתם של ארבעת המינים הנ"ל באכרזה. מדובר במכתב נוסף, שנשלח מטעם אותו משרד עורכי דין, ב-16/10/1977, והתקבל בלשכת השר כשבוע מאוחר יותר, ימים ספורים בלבד לפני פרסום האכרזה ברשומות. במכתב מבקש הפונה לזרז את הליכי האישור והפרסום, ובד בבד מבקש להוסיף לרשימת המינים המוגנים המוצעת את ארבעת המינים הנ"ל:
"בבונג (סוג) – בנגב בלבד; אזוב מצוי – בכל הארץ; קורנית מקורקפת – בכל הארץ ומרווה משולשת – בכל הארץ.
מקץ שבוע תפורסם הרשימה המעודכנת, כשהיא כוללת את ארבעת המינים הנ"ל. עד לשעה זו לא עלה בידי להבין מהו הדבר אשר גרם, במהלך ארבעת החודשים שחלפו בין הצעת האכרזה הראשונה לבין זו שאושרה לבסוף, לבקשת העדכון.
המינים שנוספו לרשימת המינים המוגנים בהליך מזורז זה, הם מינים של צמחי בר המשמשים למאכל ולרפואה, ומהווים נכס צאן ברזל במטבח הפלסטיני (Ali-shtayeh et al, 2008). "זעתר" בערבית, שהוא כנראה אחד מעשבי התבלין הנפוצים והחשובים בלבנט כולו.
נסיונות ראשונים לגידול תרבותי של אזוב מצוי נערכו בישראל בסוף שנות ה-70, ובתחילת שנות ה-80 החלו לגדלו באופן מסחרי. היזם שעמד מאחורי הפרוייקט היה זאב בן חירות, שנחשף לראשונה לחשיבות העצומה שמייחסים הפלסטינים לצמח מתוקף תפקידו כקצין מטה לענייני חקלאות בשטחי יהודה ושומרון משנת 1967 ועד לסוף שנות ה-70. בן חרות עצמו התייחס לפרוייקט התירבות של האזוב המצוי כמפעל חיים, שתכליתו לדאוג לאוכלוסיה הערבית בשטחים הכבושים, שלאחר כניסת האזוב לרשימת המינים המוגנים נותרה ללא מענה. הוא בחר ביודעין להיות המקור שיספק את הביקוש הגובר והולך לאזוב בקרב הפלסטינים, כמקור לתבלין הזעתר: "אני רציתי את הזעתר, אני הייתי מרגיש שהאוכלוסייה הערבית חייבים לדאוג להם וזה המחשבה הראשונה שלי כשאני דאגתי לזעתר" (כך במקור).
ממש באותן שנים, החל להתעורר דיון גם בנוגע לקטיף העכוב. ב-5/2/1977 התקבל במשרדי רשות הטבע מכתבו של אדם בשם שבו, איש בית השיטה. המכתב מוען לאיש רשות שמורות הטבע, פלטיאל סלע (פלטי), שהיה בעברו איש שירות הידיעות של ההגנה, ולאחר מכן קצין מודיעין בצבא הישראלי. תוכן המכתב מתייחס לנשים פלסטיניות המלקטות למחייתן את צמחי עכובית הגלגל, ומוכרות אותם בג'נין:
"ילדי בית השיטה טיילו בט"ו בשבט בנחל יששכר ומצאו כי ערביות מאי שם בשטחים באו ועקרו צמח מאכל ומלאו שקים. לדברי הערביות, הן מוכרות את זה בג'נין.
נדמה לי שהדבר נוגע לעכובית הגלגל. סוף סוף העכובית התאוששה אחרי השוד שהיה בזמן המנדט. אנא שדל את בני הטבע בדרך שלך ותן להם באבי אביהם. היה בריא, שבו!" (ארכיון המדינה, 21/1/2009)
תוכן המכתב מעיד לא רק על ראשיתו של תהליך הקרימנליזציה של ליקוט המין, אלא גם על הגישה הפטרונית של שולחו לפרקטיקות של ליקוט, כפי שהן נהוגות בקרב המלקטות הפלסטיניות מקדמת דנא. אף שלא מצאתי כל אזכור רשמי לטענה זו במסמכים שסקרתי, טוען השולח כי העכובית רק החלה להתאושש "מהשוד שהיה בזמן המנדט". המילים החותמות את המכתב, "שדל את בני הטבע בדרך שלך ותן להם באבי אביהם" מעידות על דפוס של הפעלת כח ומשטור כלפי האוכלוסיה הילידית. יחד עם זאת, השימוש במילים "שדל את בני הטבע" מעיד במידה רבה על הכרה, גם אם פטרונית, בקרבה הבלתי אמצעית של המלקטים הפלסטינים אל הסביבה הטבעית.
ב-18/2/77 התקבל על שולחנה של אביבה רבינוביץ', האקולוגית הראשית של רשות שמורות הטבע, מכתבו של אדם בשם חגי, הפונה אליה כדי לברר אם בכוונתה לפעול להגנה על עכובית הגלגל, "לפחות בשמורות הטבע". חגי מפנה את רבינוביץ' למכתב הקודם, שנשלח על ידי שאבו.
"הנדון: עכובית הגלגל
המכתב הרצ"ב מזכיר לי את סיורנו האחרון במעלה גמלא.
האם לדעתך כדאי להתלבש על הנושא לפחות בשמורות טבע? אם כן, יש להוציא הנחייה לפקחים. במקרים אלה לבקש הפעלת החוק מהפקחים.
לשיחה,
חגי." (שם, שם).
מ"עשב שוטה" ל"ערך טבע מוגן"
עכובית הגלגל נחשב, עד לאחרונה, ל"עשב שוטה", המופיע ברשימת מיני העשבים השוטים, בתקנות משנת 1967, הנובעות מחוק הזרעים, התשטז-1956. בתקנות אלה, המסדירות את תחום מכירתם של זרעים המיועדים לגידול חקלאי, קיים איסור על מכירת זרעי גידולים חקלאיים המכילים למעלה מאחוז אחד של זרעי צמחים המוגדרים בתוספת הראשונה לתקנות כ"עשבים שוטים". השירותים להגנת הצומח במשרד החקלאות אינם מספקים הגדרה למונח "עשב שוטה", אך "עשבים רעים", ביטוי המקביל, מוגדר שם כך: "כל צמח הגדל במקום בו הוא לא רצוי, מפריע ו/או מהווה סיכון לדוגמא: סיכון אש, עיבודים, פחיתה ביבול, מקור למחלות ו/או מזיקים לצמחים אחרים, ואף משיקולים אסטטים." עשבים שוטים הם איפוא, כל אותם עשבים שהשר החליט, בהתייעצות עם האגרונומים המייעצים לו, להכירז עליהם כמיני צמחים שיש בכוחם להפריע לגידול החקלאי, ולפיכך יש למנוע הפצה של זרעיהם בשטחים חקלאיים, בין היתר, על ידי איסור מכירה של מארזי זרעים של מיני צמחים תרבותיים, המיועדים לגידול חקלאי, במידה ואלה מכילים זרעים של צמחים המוגדרים כעשבים "שוטים", "רעים" או "מחבלים".
בשנת 1999, ממליצים חוקרים על קידום מחקר חקלאי שיאפשר את גידולו המסחרי של המין באופן תרבותי, בישראל, לבנון, סוריה, ירדן והרשות הפלשתינית, ומעלים על נס את חשיבותו הכלכלית של הצמח ואת התועלת שיוכלו להפיק ממנו חקלאי הלבנט (Lev-yadun & Abbo, 1999). לבסוף, בשנת 2002, מתפרסם דו"ח מחקר של מו"פ צפון במשרד החקלאות, המבקש לנסח פרוטוקול לגידול המין בחקלאות המקומית, ומביא בחשבון הן את ערכו הכלכלי הרב של הצמח הן את העובדה שהוא עתיד להכנס לרשימת המינים המוגנים (כהן וחובריו, 2002).
בחודש ינואר 2005 יחתום ראש הממשלה, המחזיק גם את תיק המשרד להגנת הסביבה לתקופה קצרה מאוד (פחות מחודש) על רשימת מינים מוגנים מעודכנת, הכוללת מעתה גם את עכובית הגלגל.
בכל הנוגע לשדה הפוליטי, הוא השדה שבו מתורגמת המלצת המומחים לפרקטיקה של אלימות ממוסדת, המאפשרת את אכיפתה, חשוב להדגיש נקודה נוספת: באכרזת 1977, אליה נוספו ארבעה מיני בר במה שנראה כמחטף, ומבלי שיתועד דיון בעניינם, - נעשה המהלך במקביל לכניסתו של אריאל שרון לתפקידו כשר החקלאות (הממונה על חוק שמורות הטבע וגנים הלאומיים). אכרזת 2005 לוותה בהליך מקדים שהוא, לכל הפחות, מעורר תמיהה; האכזרה נחתמה ונכנסה לתוקף ב-6 בינואר 2005, בשעה שהשר הממונה על תיק הסביבה היה ראש ממשלה דאז, אריאל שרון. תיק המשרד להגנת הסביבה, הממונה על חוק שמורות הטבע והגנים הלאומיים באותה עת, הוחזק, עד לתחילת דצמבר 2004, על ידי סיעת שינוי. בתחילה החזיקה בתיק השרה יהודית נאות, ולאחר פרישתה בשל מחלה בה לקתה, עבר התיק לידיו של אילן שלגי. שלגי החזיק בתיק זמן קצר, כי כבר בתחילת דצמבר 2004 פיטר שרון את שרי מפלגת שינוי ופתח במשא ומתן קואליציוני מזורז עם שמעון פרס, אז יו"ר מפלגת העבודה, לקראת צירופה של האחרונה לקואליציה. ה"עבודה", תיכנס לממשלת שרון ב-10 בינואר 2005, במטרה לייצב את הקואליציה ולאפשר את יישום תכנית ההתנתקות. בחודש שיחלוף בין פיטוריו של שלגי למינויו של שלום שמחון, איש מפלגת העבודה, לתפקיד השר להגנת הסביבה, יחזיק שרון עצמו בתיק. במהלך החודש הזה, ובעודו מנהל משא ומתן קואליציוני וטרוד בגיבושה ובהבאתה לאישור של תכנית ההתנתקות המפורסמת, מצא שרון לנכון לחתום על האכזרה החדשה, הכוללת את עכובית הגלגל. כאמור, שרון החזיק בתיק הסביבה כשלב ביניים, במשך חודש אחד בלבד , ובמהלכו הספיק לחתום על האכרזה (הכוללת גם את עכובית הגלגל) ולעדכנה.
בעיון בתיקים שונים בארכיון המדינה לא נמצא כל תיעוד לדיונים בנושא, שקדמו לחתימה על המסמך שהחתימה עליו, המאשרת את פרסומו ברשומות, תבוצע ארבעה ימים בלבד לפני כניסתו של שר חדש, שלום שמחון, למשרד להגנת הסביבה. אני מוצא לנכון לתאר את השתלשלות העניינים הזו לא רק בגלל הערך ההיסטורי שיש בה, אלא גם משום שלדעתי, העובדה שאריק שרון מעורב בשני המקרים, אף שלא התעניין יתר על המידה בנושאי סביבה, היא רלוונטית לדיון.
ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות, ועוד לפני כן, ניסו רבים בימין הפוליטי להבין מה קרה ל"שרון הישן", הקמב"ץ של מפעל ההתנחלויות, כשהפך לפתע את עורו וקבע ש"להחזיק שלושה מיליון פלסטינים תחת כיבוש זה דבר גרוע" (סגל, 2013). אני דווקא רואה את פעולותיו של שרון לאורך כל חייו הציבוריים, כמייצגות את אותה תפישה פטרונית (כלפי הפלסטינים) וטכנוקרטית (כלפי הסביבה הטבעית) המאפיינת את הדור שגדל והתחנך בפלשתינה-א"י בימי הישוב), המוכתבת על ידי נארטיב הפיתוח, שהיה הבולט והמרכזי בזרם האידיאולוגי של תנועת העבודה עוד מימי "הישוב". מובן, שגם הביוגרפיה האישית של שרון, המציגה אדם שהתאפיין בתכונות "ביצועיסטיות", וכוחניות, יכולה להסביר את נטייתו להזדרז ולאשר את המלצות ה"מומחים" בלי עיכובים מיותרים.
באותן שנים שבהן הנהיג שרון את תוכנית ההתנקות שהגה, הוא גם חתר כל העת לכינון מדיניות חברתית-כלכלית ניאו-ליברלית קיצונית, בד בבד עם מאבק כוחני ו"חסר פשרות" בטרור הפלסטיני; הוא היה אחראי להקמתה של גדר ההפרדה, ולכמה מאירועי האיבה האלימים ביותר שהתרחשו בין ישראל לפלסטינים מאז קום המדינה. גם תמיכתו בעקרון ההפרדה, נסמך על גירסה מעודכנת של מערך יחסי הכוחות הקולוניאליסטי בין היהודים לפלסטינים, במטרה לקדם ולעודד ריבונות יהודית היכן שניתן, ומתוך אולי, פרגמטיזם שרוניסטי, להסיג את הכוחות לאחור היכן שלא ניתן, לתפיסתו להכיל ריבונות (פלד, 2014).
אין להתעלם מהעובדה שגם אם תכליתו של האיסור על ליקוט של עכוב, זעתר, מרמיה ומינים נוספים בשטחים הפתוחים היתה, לדעתם של גורמים שפעלו לקדמו בתוך רשות הטבע והגנים – סביבתית גרידא – הרי שמבחינת האג'נדה השרוניסטית מהווה האיסור הזה נדבך נוסף בסדרת מהלכים שתכליתם המובהקת היא אסטרטגית וגיאו-פוליטית. בדומה לגדר הפיזית, היוצרת הפרדה הרמטית בין רועים פלסטינים לשטחי המרעה שלהם, למשל, כך גם הגידור הבלתי נראה של צמחי המאכל, ולמעשה של השטח בו הם נקטפים, מונע מהמלקטים הפלסטינים את החופש לנוע בחופשיות במרחב, על מנת למנוע תביעות עתידיות לריבונות, המבוססת על זיקה לשטח.
השיטות והאמצעים אולי השתנו, אך מחקרים רבים מצביעים על כך שמטרותיה העיקריות של מדיניות הדיכוי-שליטה שנקטה ישראל בימי הממשל הצבאי, יושמו גם בשנים שלאחר ביטולו, ובמידה מסויימת, הן נמשכות גם כיום. לכן, אין זה מקרה בלבד, שמפות התפוצה של המינים הנ"ל מציירות על המפה, בקווים כלליים, את אותם אזורים שהיו נתונים תחת ממשל צבאי עד לאמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת.
לתרבת ולגדר
בשנת 2005, עם פרסומה של האכרזה החדשה, המעדכנת את רשימת המינים המוגנים והכוללת גם את עכובית הגלגל, נוסף סייג חשוב לתחולת האכרזה. סעיף 3 לאכרזת 2005 קובע כי:
'אכרזה זו לא תחול על צמח תרבות שהוא ערך טבע מוגן מן המנויים בחלק א' (צומח). לענין זה, "צמח תרבות" - צמח שנזרע או נשתל בידי אדם בגידול חקלאי או בגינת נוי ושאיננו, כולו או חלקו, מן הבר'.
שום צמח בר נפוץ או מצוי אינו יכול להפוך לסחורה בשוק, אלא אם כן מתקיימים, יחד, שני התנאים הבאים: (1) הגישה לצמח כירק מאכל בבר הופכת בלתי אפשרית ו(2) קיים ביקוש לצמח כסחורה בשוק, במידה כזו שגידולו, ו/או המסחר בו, הופכים לכדאיים מבחינה כלכלית.
אלי גלילי, איש קיבוץ איילת השחר, הוא תיירן וחקלאי, העוסק, כתחביב, גם בציד ברשיון של חיות בר. את העכוב, הוא מספר לי, פגש לראשונה כשהקים, יחד עם כמה חברים לתחביב הציד, מארב לחזירי בר. "לפתע קם מהמארב אחד החבר'ה, ערבי נוצרי, והתחיל ללכת לרכב שלו. הוא הוציא משם סל גדול וסכין, והחל לחתוך איזה קוץ שמצא בשטח. ניסיתי להחזיר אותו למארב, כי הוא יהרוס לנו את הציד, אבל חבר אחר בקבוצה, אמר לי: ' עזוב אלי, אין לך עם מי לדבר, הבנאדם מצא עכוב ועכשיו זה מה שמעניין אותו. יש אנשים שאומרים שזה יותר טוב מבשר.' ככה התחלתי להבין שאולי יש כאן בסיס לגדל את הצמח ולמכור אותו למגזר הערבי. גלילי החל "לגלגל את הרעיון", ושמע מחבר אחר, פקח ברשות הטבע והגנים, שהצמח עומד להפוך למוגן, והחליט לנסות לגדל אותו. "החברים הערבים אמרו לי: אלי, אין טעם. אף אחד לא יקנה צמח שגדל בחקלאות. זה צמח שאוספים מהבר".
גם שולי דיכטר, איש קיבוץ מענית, מספר על נסיון דומה:
"באחת מעונות הסתיו הלכתי ליער ומצאתי כמה שיחים יבשים ששרדו את שני מחזורי הקטיף של החורף שעבר. קטפתי את ההלקטים, חילצתי מתוכם את הזרעים, הכשרתי ארבע ערוגות במשתלה הנטושה ליד שער הקיבוץ, וגייסתי חברים לזריעה הראשונה של העכוב, כמיזם עסקי-חקלאי "דו-קיומי", לאמור: הגידול שלנו, המאכל שלהם. לנו יש אדמה בשפע, תשתיות חקלאיות, ואולי אף נשיג מימון ממשרד החקלאות לסיוע בגידול חדש. אנחנו נגדל עבורם עכוב ונמכור להם אותו, כך חשבתי, והם יעוטו על המציאה ויוותרו על שיטוטים מייגעים על הגבעות. נעשה עסקים, כפי שרוצים בניו המודרניים של השכן, ואולי הם אפילו יקנו את הגידול ויסחרו בו. רבים מן הזרעים נקלטו ועלו יפה, העלים בצבצו בעתם, ולקטיף הראשון הזמנתי את חברי מן הכפר הסמוך ואת אשתו, שחזרו הביתה שמחים עם דליים עמוסי כל טוב." (דיכטר, 2014).
גידור, הפרטה, תירבות ומסחור של צמחי בר אכילים הם כלי חשוב בעיצוב תודעה, השוללת את האפשרות שמזון הוא מצרך בסיסי, שבהיעדר אמצעים לרכישתו בשווקים - ניתן למצאו בטבע. הנסיון "לאלף" את האוכלוסיה הפלסטינית בישראל ובשטחים, ולשרש מקרבה את הרעיון הזה, עובר כחוט השני דרך כל המהלכים שסקרתי כאן.
"היהודים מבינים רק כח" – על הליקוט והידע האתנובוטני ככח
אפריל 2017. סיור ליקוט שנערך במסגרת "קורס הליקוט השנתי" שלי.
הקבוצה השנה מגוונת מאוד - יש בה שפים ו"פודיז" מגוש דן, קיבוצניקים ומושבניקים מכל חלקי הארץ, כולל קיבוץ לוטן שבערבה, ארבע נשים דתיות המתגוררות בהתנחלות בהרי יהודה, צייד אחד מהקריות, ותל אביבית לשעבר שחזרה בתשובה לאחר שעברה להתגורר במצפה רמון.
ובכל זאת, בתוך הקבוצה המרתקת והמגוונת הזו, בולטים במיוחד אימן ולילה חיאדרי. הוא מורה לחינוך גופני, היא גננת. הזוג מתגורר בעיר סאכנין שבגליל.
אני מורה לקבוצה לעצור על השביל, ונעמד לצד שורה צפופה וקוצנית של חוח עקוד. "בחורף", אני מזכיר להם, "פגשנו את הצמח הזה כשושנת עלים, וטעמנו את שורשיו המתקתקים. באביב, בהתאם ל'חוק זרימת האנרגיה" , עלי הצמח נעשים נוקשים, קוצניים וגלדניים, והשורש הופך סיבי ומעוצה. מוקד הצמיחה עובר אל הגבעול". אני נוטל סכין קטנה וקוטם את חלקו העליון של הגבעול, ומסביר שהשימוש בסכין אמנם אינו מאפשר לי לזהות בבירור את חלקו הרך והעסיסי של הגבעול, אבל אם אכופף מעט את הגבעול לפני שאבצע את החיתוך, אוכל לדעת בדיוק היכן נמצא חלקו האכיל, שיהיה רך וגמיש מחלקו התחתון של הגבעול, שכבר התעצה.
בשלב הזה אני פותח בהרצאה קצרה שבה אני מספר על ערכיו התזונתיים של הצמח, על סגולות המרפא שלו ועל טעמיו המיוחדים. בעודי מדבר, ניגשת לילה, חסרת סבלנות, אל אחד מצמחי החוח. היא מתכופפת, באותה תנועת מחווה של כבוד עצום לאדמה, ומושיטה את ידה לעבר בסיס הגבעול של הצמח, סמוך מאוד לפני הקרקע.
לילה מאגרפת את כף ידה ומהדקת אותה היטב, מבלי להרתע מכנפוני המגן הקוצניים שמעטרים את הגבעול לכל אורכו. בתנועה עדינה, ובה בעת גם מהירה, חדה ונחרצת, היא מושכת את כף ידה המאוגרפת כלפי מעלה, מבלי להרפות מהגבעול, ומתמידה בכך עד שהיא מגיעה לקצה הגבעול. הכנפונים הקוצניים נושרים מהגבעול, והוא נותר חשוף וקרח, ולילה מכופפת פיסה קטנה מראש הגבעול ונוגסת בה.עיניהם של חברי הקבוצה נוטשות אותי ואת סיפוריי, ומתעמקות במעשיה של לילה. גם אני, מרותק למחזה, עוצר את שטף הדיבור, ומבקש מלילה שתדגים זאת שנית. היא עושה זאת בשמחה, ומספרת שכך בדיוק למדה לקטוף את הצמח כשהיתה יוצאת עם אמה אל הטבע בילדותה.
אימן, איש בעל השכלה רחבה ומודעות פוליטית שמאפיינת את בני גילו, המשתייכים לקבוצת הגיל שרבינוביץ' ואבו בכר כינו "הדור הזקוף". את המשפט שהוא יאמר לי אח"כ, איני זוכר המדוייק, אך רוח הדברים היתה כזו:
"יש משהו שאתם היהודים לעולם לא תוכלו להבין.
אתם אומרים על הערבים ש'הערבים מבינים רק כח'. אתם התרגלתם לעשות הכל בכח. לקחת בכח מאיתנו הערבים, לקחת את האדמות, לקחת את התרבות.
אבל האדמה, היא לא סולחת למי שעושה בכח.
והצמח, בשביל להבין אותו, צריך להקשיב לו.".
כשאשאל אותו מאוחר יותר לגבי פרשת הזעתר והעכוב, אמרתי שיש פקחים שמתארים עקירה של צמחי עכוב או של שיחי אזוב בשלמותם, הוא יאמר לי:
"אני לא ראיתי אף פעם ערבי שעוקר עכוב או זעתר. ראיתי יהודי שעוקר זיתים."
"אבל היו הצתות, לא?
הצתות של יערות שכיסו את האדמות שלנו, את הכפרים שלנו, את האדמה כמו שהיא צריכה להיות. אני לא אומר שזה בסדר, אני רק אומר שלמעשי אלימות יש מבנה מחזורי. אתה לא יכול להפעיל אלימות ולצפות לשקט".
מנאל, שפית פלסטינית מאום אל-פחם, המפעילה בביתה מסעדה ביתית קטנה המגישה אוכל פלסטיני מסורתי מבוסס ליקוט, מוסיפה על כך, ואומרת:
"תראה את העכוב, את המוראר, את העלת' -
אם את לוקח העלת' או את המוראר לפני שהוא פורח, טעמו מתוק, העלים שלו רכים ועסיסיים. אם אתה לוקח אותו רגע אחרי, הוא קשה, ומר.
גם העכוב - הוא מחובר לאדמה, כמו עץ. שורשים עמוקים כמו של פלאח פלסטיני. רק תנסה לעקור אותו כל הידיים שלך עם קוצים. אין דבר כזה שמישהו עוקר, אפילו עם כפפות הקוצים נכנסים לך ליד. אם תנסה בכח לא ילך לך. כל דבר קורה בזמן שלו: תבוא תראה אותו בסוף העונה - איך שהוא מתגלגל ככה ועף ברוח, ומפזר את זרעיו בכל מקום."
למזון שמקורו בבר יש, מעבר לערכים תזונתיים, משמעות נוספת: הוא טעון בערך של זיקה לאדמה. בתרבות המערבית יש כיום הכרה בידע המסורתי המצוי בידי אוכלוסיות ילידיות, הגם שהידע הזה המצוי ברשותם משמש את המתנחלים לניגוח אוכלוסיות אלה ולהדרתן מהמרחב – ולאו דווקא להאדרתן (גביעון, 2006; אגבריה, 2017; Novick, 2014) הידע המאפשר ללקט מזון צמחי מהבר מתורגם לכח. העובדה הזו איננה נעדרת מכתיבתם של מחמוד דרוויש, טאופיק זיאד ומשוררים פלסטינים אחרים. שירו של טאופיק זיאד, "אנחנו כאן נשארים", הוא מהמצוטטים שברפרטואר שירה הלאומית הפלסטינית. אף שהמילה "זעתר" אינה מופיעה בו במקור, בחר מוחמד ברכה, להביא פרשנות משלו לשיר, תוך שהוא משלב בו את הזעתר. בנאום שנשא בעצרת שארגנה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, הוא קרא:
"אנחנו כאן נשארים
חתיכת זכוכית וצברים
כל עוד באדמה זו נטועים
זעתר תאנים וזיתים
אנחנו כאן נשארים." (סאלימה, 2015).
"כגלגל לפני סופה" - רשות הטבע והגנים משנה כיוון
אפשר, כמובן, להמשיך ולגולל את סיפורם של העכוב, הזעתר, המרמיה ושאר עשבי הבר הנאכלים שהפכו לפתע למוגנים, אבל לשם כך נדרשת יריעה רחבה מכפי שהבלוג הזה מאפשר. נגעתי כאן בקצרה בסיפור ההיסטורי, מבלי להתייחס, כמעט, לזווית האנתרופולוגית, הסוציולוגית והאקו-פילוסופית. אם תרצו בכך, אתם מוזמנים להוריד ולקרוא את קובץ התזה השלם, המצורף כאן.
עתה אגש, ברשותכם, לסופו, גם אם הזמני, של הסיפור:
מהמחקר שערכתי מתברר - שאם נשקפת סכנה להמשך קיומם של העכוב והזעתר, הרי שזו באה מכיוון אחר:
שטחים נרחבים מהם נאסף העכוב הם שטחי מרעה. רעיית הבקר בארץ היא תחום שעוסקים בו בעיקר משקים יהודיים, והיעדר ניהול ממשקי רעייה הם שפוגעים באוכלוסייתו של הצמח, ולמעשה הופכים כרי עשב שלמים - למדבריות. הנזק לעכוב נובע הן מדריסת הקרקע, הן מדלדול מתמיד של מאגר הזרעים בקרקע.
צמצום בתי הגידול שבהם מתקיימים הצמחים הללו, הוא גם תוצאה ישירה של פיתוח תשתיות ושל תנופת בנייה על גבי השטחים הפתוחים שבהם מתקיימים בתי הגידול הללו.
מעולם לא הוכח מחקרית שליקוט העכוב והזעתר פוגעים באוכלוסייתם. במחקרים מסויימים שהתיימרו להוכיח זאת - הוכח בדיוק ההיפך.
הליקוט, כשהוא מבוצע בשיטות המשמרות ידע אקולוגי מסורתי, אינו פוגע באוכלוסיית הצמח, והמודעות לתועלת שניתן להפיק מהצמחים דווקא מעודדת את שימור בתי הגידול בהם הם מתקיימים.
המחקר שלי מחזק את הטענה שההחלטה לאסור את קטיף הצמחים הללו נבעה משיקולים פוליטיים ומסחריים, ולא משיקולים שעניינם שמירת טבע.
בשנת 2019, לאחר שנים ארוכות של מאבק, הבינו זאת גם ברשות הטבע והגנים, והחליטו לאפשר קטיף של צמחי בר מוגנים, המהווים נכסי צאן ברזל בתרבות הפלסטינית, בכפוף למגבלות מסויימות. באיחור ניכר הבינו ברשות, ששמירת טבע איננה יכולה להתקיים במנותק ממאפייניו התרבותיים של הציבור המתקיים לצד הסביבה הטבעית. גישה פטרונית, הרואה את האדם כמי שיש להגן על הטבע מפניו, ולא כמי שיש לו אינטרס לשמור על הקיים למען הדורות הבאים, היא אנכרוניסטית ומסוכנת. התפישה הרווחת כיום במחקר שמירת המגוון הביולוגי, מניחה שלקהילות ילידיות יש לא רק אינטרס לשמור על הקיים, אלא גם ידע אקולוגי-מסורתי, שחשיבותו לשמירת הטבע היא ראשונה במעלה, ויעילותו בתהליכי שימור - מוכחת.
עכשיו כבר ניתן לצאת וללקט את העכוב, בכמויות קטנות, ולהתקין ממנו תבשילים מופלאים. אין חג מתאים יותר לציין בו את שחרור העכוב, מחג החירות.
מי אתה, יא עכוב?
עכובית הגלגל ( Gundelia tourneforti) היא צמח רב שנתי ממשפחת המורכבים, הגדל בשדות בור ובשטחים פתוחים. מדובר בעשבוני קשיח רב-שנתי, קוצני למדי שנופו מעוצב ככדור דליל. גובהו וקוטרו מגיעים בשיאם לכמחצית המטר. הצמח מסועף. מתוך השורש הרב-שנתי יוצאת שושנת עלים רחבה הנפרשת תחילה בסמיכות לקרקע. עליו מפורצים וקוצניים בקצותיהם, אך פני הטרף – חלקים ולעיתים מעט שעירים. גם לאורך הגבעולים צומחים עלים גדולים שעורקיהם בשרניים. גבעולי העכובית עבים, בשרניים, ונוטפי עסיס חלבי בדומה לקרובי משפחתו. הפריחה באביב, החל במרס וכלה בחודש מאי. בראש הענפים צומחות קרקפות מורכבות, הכוללות 3-4 קרקפיות בעלות צורה כדורית או אובלית. צבע הפרחים צהוב ואדום. לקראת הקיץ מתייבש הצמח, ועליו הרחבים מתקשים ומשמשים מפרשים. הרוח מנתקת את הצמח היבש מהאדמה ומגלגלת אותו כגלגל ומכאן שמו. עכובית הגלגל גדלה כמעט בכל חלקי הארץ, משני עברי בקע הירדן, פרט לדרום הנגב ולערבה. תפוצתה בארץ רחבה, ובאזורי בתות הספר האירנו-טורניות היא נפוצה מאוד. הצמח נחשב מעדן במטבח הערבי, ומיוחסות לו גם סגולות מרפא חשובות. ברפואה העממית המקומית משמש לטיפול במחלות בדרכי העיכול, מחלות כבד, אלרגיות, בחילה, סחרחורת ולחץ דם נמוך. העכובית היא חלק ממסורת ערבית של יציאה לטבע לצורכי איסוף מרכיבי בישול למטבח, והיא תשאר כזו, על אפם ועל חמתם של אלה הקמים עליה לכלותה.
הזמן המתאים ביותר לליקוט העכוב הוא בימים אלה ממש: שושנת העלים הצפופה, הרחבה והקוצנית של העכוב מעלה ממרכזה את ענפיה הגדולים, וניצני התפרחות, בעודם סגורים, נמצאים בשיא חיוניותם. שיטת הקטיף המסורתית כוללת, בשלב הפריחה המוקדמת, חיתוך בררני של הקרקפות המתאימות לליקוט, תוך דילוג על תפרחות קטנות מדי, שאינן מפותחות די הצורך, וכן על תפרחות גלדניות ומפותחות מידי, שמהן לא ניתן להפיק תועלת רבה. בשונה מליקוט צמחים אחרים, מדובר במשימה לא פשוטה כלל, שדורשת מיומנות רבה, וספק עם רבים יבצעו אותה, אך טעמן העדין והנשגב של קרקפות העכוב שוות כל רגע של עבודת הכנה וניקוי, סיזיפית ומייגעת ככל שתהיה.
מתכון: עכוב בבשר כבש וסומק עם גבינת ג'עג'יל
המרכיבים
עכוב בבשר כבש וסומק עם גבינת ג'עג'יל
ק"ג גבעולי/פרחי עכוב – ללא קוצים!
2 בצל יבש, קצוץ גס
1/2 ק"ג בשר כבש או תערובת בשר בקר ושומן כבש - טחון.
2 ליטר מים רותחים
שמן זית מלח ופלפל
1-2 כפות בהרט לקציצות
1-2 כפות סומק טחון
3 כפות גבינת ג'עג'יל מגורדת
אופן ההכנה
מבשלים את העכוב במים רותחים כרבע שעה, או עד שמתרכך. מוציאים ומסננים. מעבירים למי קרח לעצירת הבישול.
יוצקים מעט שמן זית לסיר רחב ושטוח ומלהיטים אותו. מוסיפים את הבצל ומטגנים עד לקירמול. מוסיפים את בשר הכבש, המלח, הפלפל והבהרט. ומטגנים, תוך ערבוב מתמיד, עד לטיגון מלא.
מוסיפים את העכוב ואת המים ומביאים לרתיחה. מנמיכים את האש ומכסים את הסיר. מבשלים על אש קטנה מספר דקות נוספות, לאיחוי טעמים. טועמים ומתקנים תיבול.
כל המקורות המופיעים כאן כהפניות, מפורטים בקובץ עבודת התזה, המצורף מעלה.