השפע שסביבנו - ללקט בפתח הבית

הוא היה שם כל הזמן, ממתין לרגע שבו יתגלה לעיני. ברכה, פנסיונרית צעירה המשתתפת בקורס הליקוט שלי, דיווחה לי לקראת סיומו כי מכשיר הטלפון שברשותה - אבד לה. כשניסינו להתקשר אל הטלפון, אכן נשמע צליל חיוג, המעיד על כך שהמכשיר עודנו בין החיים, אך הטלפון לא צילצל.


"אולי השארת אותו מושתק", אמרתי, מודע לרגעי המתח והחרדה שהם מנת חלקה כרגע.

"אם תתני לי את המייל שלך ואת הסיסמא, אוכל לנסות לאתר לך אותו". אלא שברכה לא זכרה לא את כתובת המייל שלה, וגם לא את הסיסמא. "טוב" אמרתי. "אין ברירה, אצטרך ללכת לאורך המסלול שבו עברנו היום, ואנסה לאתר את המכשיר".

יום שישי, ארבע אחר הצהריים, יום חורפי וגשום עבר עלינו, ועבודה רבה עוד לפנינו. עלינו לסיים לארגן את הציוד ולהכינו לסדנה נוספת שתתקיים, איך לא, מחר בבוקר.

השארתי את עמית, המנהלת התפעולית המהממת שלי, עם הציוד, ועם כמה משתתפים טובי לב שהחליטו לוותר על מנוחת הצהריים ולסייע לנו, והתחלתי ללכת בשבילי היער, עוצר מדי כמה דקות, מתבונן, מחייג, מאזין ומחפש. דממה מסביב. רק טפטופי טיפות הגשם הנקוות ממחטי האורנים סביבי, וכמה ציפורי שיר שהעזו לשלוף את מקורן הקפוא אל מחוץ לסבך האחות הצפוף - ניגנו לי את ניגוני היער השמחים שלהם. לאחר זמן מה, כשהבנתי שהסיכויים למצוא את המכשיר האבוד שואפים לאפס, החלטתי לשוב על עקבותי. השלמתי את הסיבוב, מאוכזב מכושר איתור הפרטים הלוקה בחסר שלי, ומכך שאיאלץ לשוב בידיים ריקות. בבואי להכנס שנית אל מתחם הבישולים המתקפל לתוך עצמו, זיהיתי בבוץ של אחת השלוליות בהן דרכתי בצאתי את עקבותי הטריות. גל של אופטימיות אינטואיטיבית חלף בי לפתע, מתגרה במחשבה שכאן כבר הייתי, וחיפשתי, ואם לא מצאתי אז כנראה שאין. לפתע, מתוך הבוץ הדביק, נגלתה אלי אריזתו המבריקה של המכשיר המתוחכם. ניגשתי ואספתי אותו לידי, פותח את כיסוי העור המגן על צג המגע המשוכלל, ומגלה שהמכשיר עדיין חי, ושמעט האדמה שחדרה לנקב הרמקול שלו מנעה מהמכשיר להשמיע צלצול. בהתרגשות רבה שבתי אל המחנה, קורא בהתרגשות אל ברכה: "אני חושב שמצאתי את הטלפון שלך". ברכה, המומה ונרגשת, רצה אלי וחיבקה אותי.

"אבל איך, איך מצאת אותו?", שאלה בקול רועד.

משכתי בכתפי ואמרתי: "זהו, שאני לא מצאתי כלום, הוא פשוט היה שם, וחיכה לרגע הנכון, כדי שיוכל להתגלות לפני.


לפני כשבוע הציעו לי כמה חברים להצטרף אליהם לליקוט פטריות וצמחי בר ברמת הגולן. סירבתי. באופן עקרוני, אני מתקשה לקבל את הרעיון שבשביל ללקט - צריך לנסוע רחוק. מעבר לסיורים שאני עורך בכל הארץ, כי חשוב לי לקרב כמה שיותר אנשים אל השפע שמאפיין את סביבתם הקרובה, גם בלב מדבר - יש לי עקרון חשוב: אני לא מלקט עבור עצמי בשום נקודה שמרוחקת יותר מעשרה קילומטרים מביתי - שהם המרחק הסביר מבחינתי לנסיעה באופניים. כן, כדי לתחזק עסק עם ציוד מטבח שיגיע בקלות לכל נקודה שהיא, אני נאלץ להתנייד בטנדר מזהם. אני לא חושב שזה מגניב לגמוע איתו מרחקים, רק בשביל להינות ממיני צמחים ופטריות שאינם גדלים באזור הקרוב לביתי.

היופי בליקוט, הוא שהמרחב המוכר לנו משתנה לנגד עינינו. זהו שינוי עצום: התודעה משתנה, מחסור הופך לשפע, "עשבים" הופכים לירקות טריים, והפליאה וההתרגשות מעצם הגילוי המרעיש מעצימים מאוד את תחושת הביטחון שלנו שעה ששורשינו מעמיקים אל תוך האדמה המקומית, המעצבת את גופנו ואת נפשנו. הנוף הניבט לעינינו נראה אחרת לגמרי, מרגע שתודעת השפע של גן העדן נכנסת לחיינו.

"הצמחים שבפתח הבית" הוא הסיור הרביעי במספר בקורס הליקוט המקצועי של "שירת השדה. התכלית בסיור הזה, היא לפגוש את אותם מיני צמחי בר אכילים שנמצאים ממש בסמוך לבית, גם אם הבית ממוקם בלב מרחב אורבני צפוף. הסיור הזה מתמקד בצמחי המאכל הגדלים בגינות ציבוריות, במעזבות, בפרדסים נטושים ובצידי דרכים. החקלאים קוראים להם "Weeds", עשבים שוטים. אני מכנה אותם "יבול חבוי".

אלה ירקות בר הנהנים מתנאי גידול אופטימליים, ולכן הם עשירים מאוד בנוטריינטים חשובים.

פשטות היא שם המשחק כאן: כדי למצוא את השפע הזה - לא צריך ללכת רחוק - הוא מסתתר לכולנו ממש מתחת לאף.

באופן מסורתי, נהגתי לערוך את הסיור הזה במקום קבוע, אלא שחקלאי האזור החליטו לרסס אותו בקוטלי עשבים בכמויות מסחריות. נאלצתי לחפש מקום חדש לליקוט, והתקשיתי למצוא אחד כזה. שטח שיש בו את כל המינים שרציתי לפגוש, יחד, בקרבת מקום.

כשהתקשרתי לעמית, הרפרנטית והמנהלת הלוגיסטית שלי, להתלבט יחד איתה, היא אמרה לי "אני לא מבינה, זה אמור להיות הכי פשוט! מלקטים את מה שיש בשכונה, ליד הבית.

אבל אני המשכתי להקשות. הרי הבטחתי לתלמידים שלי "קורס ליקוט שנתי מקצועי", אז אני מצפה מעצמי את מה שאני מניח שהם מצפים ממני: שארעיף עליהם משפע ידיעותי בכל פינה ופינה בארץ ישראל, שאפגיש אותם עם מגוון רחב ככל האפשר של מיני צמחי בר אכילים, ושאפרוש בפניהם את כל בתי הגידול הקיימים בארץ. אני נוטה לקיים הבטחות, אבל בדרך שוכח לפעמים שהצמחים השווים מכולם הם דווקא אלה שמצפים לנו ממש בפתח הבית. המינים האלה, שנמצאים כמעט בכל מקום, מלווים אותי עכשיו לא מעט, ומהווים מרכיב חשוב בתפריט המשפחתי שלנו. אני חושב שהערך המרכזי שתרמה לנו תורת הליקוט, קשור בדרישה שלנו מעצמנו לא להיות גרידיים: מה שנמצא סביבנו, בכמות הדרושה לנו, עם הקשבה מתמדת לצרכים של האדמה ושלל בריותיה. כשאתה מתחיל לחפש במרחקים, אתה מאבד את היכולת ליהנות מהשפע שבפתח ביתך.

שוטטות קצרה המגרשים הנטושים שבמזרח כרכור העלתה מסקנה מפתיעה: ויש המון מהשפע הזה. בכל מקום!

זה היה אחד הסיורים, ובעיקר בגלל שהוא לימד אותי את מה שהספקתי לשכוח: "אל תחפש רחוק, השאר קרוב". זה המוטו שאיתו אני מבקש ללכת מעתה והלאה.


כשסיפרתי את הסיפור הזה לנורית בירד דוד, אנתרופולוגית שחקרה את שבט הניאקה בדרום הודו בשנות ה-70 ומשתתפת היום בקורס השנתי, היא התרגשה: "זו בדיוק המהות של הליקוט בקרב שבטי הלקטים-ציידים. אין צורך להרחיק לכת כדי למצוא את מה שמחפשים. הכל מונח שם, ביער, למול עיניהם. הם רק צריכים לבקש וינתן להם".

התהליך שעברתי בעקבות הסיפור הזה העמיק למקומות נוספים. חשבתי על הקושי לחיות בתודעת שפע בעולם מוניטרי, שבו היכולת לכלכל את עצמנו תלויה בכסף שברשותנו, ואת הפחד שמלווה את כולנו, כמי ששבויים, גם אם באל-כרחם, בתוך תודעת המחסור הזו.

כל דבר שאחפוץ בו יימצא בהישג ידי, אם רק אבקש להשיגו: אושר, אהבה, כסף, מזון ובריאות טובה. הכל קשור בעבותות לדפוסי החשיבה שלי, ולפחדים המקננים בקרבי. על שינוי התפיסה צריך לעבוד! כל השאר כבר יסתדר מעצמו.

לכן החלטתי לשתף את כל קוראי הבלוג במדריך מקוצר, המכסה חלק גדול מהמינים שניתן לפגוש ממש עכשיו, בסיורי ליקוט קצרים בתוך העיר ובפאתיה.


תהנו,

יתירסקי.

עולש מצוי

Cichorium pumilum

משפחת המורכבים


צמח חד או דו-שנתי ממשפחת המורכבים. בעל סגולות מרפא חשובות ושימושים רבים במטבח המקומי. בראשית החורף "פורש" העולש שושנת עלים רחבה. לעלים צורת לשון ארוכה והעורק הראשי בצדם התחתון של העלים מכוסה פס דקיק של שערות זיפניות מאונקלות. עם פרוץ האביב מצמיח העולש גבעולי פריחה המסתעפים בזוויות חדות. בקצה כל הסתעפות מופיעים הפרחים הכחולים והיפים של העולש. הזמן המתאים ביותר לליקוט העולש הוא בשלב שושנת העלים - אז העלים עודם רכים ועסיסיים. טעמם של העלים מריר, אך המרירות מתעדנת בבישול. ככל שהעלים צעירים יותר כך קטנה מרירותם.

לקריאה נוספת על צמחי בר בעלי טעמים מרירים, ועל חשיבותו של הטעם המר, הכנסו לכאן.


גדילן מצוי

Silybum marianum

משפחת המורכבים

הגדילן המצוי הוא צמח מרפא וירק מאכל חשוב ממשפחת המורכבים. חומרים המופקים ממנו משמשים גם כיום, ברפואה המודרנית; סילימארין, חומר המופק מזרעי הצמח אך מצוי גם בחלקים נוספים שלו, הוכח כמשקם כבד מהיעילים בעולם.  כל חלקי הגדילן נאכלים, ולכל אחד מהם מהות קולינרית שונה: שורשיו נושאים טעם בעל גוון אדמתי, המזכיר מעט ארטישוק ירושלמי, אך הוא עדין ממנו בעוצמותיו. הטעם מעמיק בבישול, ובצלייה נוסף לו גוון אגוזי עמוק ועשיר.  לעמוד התפרחת ולמצעית נוסף טעם בעל מאפיינים ימיים מובהקים עם ניחוח עדין של פירות ים. העלים נושאים טעם מימי ועשבוני יותר, ומתאימים במיוחד לתבשילי ירק, לממולאים וכן גם לסלטים טריים.

למידע נוסף על שורשי בר אכילים לחצו כאן.



חרצית עטורה

chrysanthemum coronarium

משפחת המורכבים


החרצית היא אולי פרח הבר המוכר ביותר. היא גדלה כעשב בר בגינות ציבוריות, בשולי שדות ובצידי דרכים. בסביבות בחודשים מרץ-אפריל פורחות החרציות בכתמים צפופים שצבעם צהוב-כתום. עלי החרצית וגבעוליה, וכן עלי הכותרת שלה - אכילים טריים או מבושלים. טעמם מליח-מתקתק.

עשירה בויטמינים C ו-A ובברזל. מצעית הפרח מרה ואינה מיועדת למאכל. מאבקת הפרחים של מין קרוב, בן חרצית, מפיקים חומר רעיל הנקרא פירטרום, שמשמש להדברת חרקים בחקלאות האורגנית.





חסת המצפן

Lactuca serriola

החסה נזכרת במשנה בשם "חזרת". לשורש החזרת המוכר לנו מימינו אנו אין קשר, אפוא, לחזרת המקראית. בארץ גדלים בר כמה מינים של חסה. המינים הנפוצים יותר הם חסת המצפן (Lactuca serriola ) וחסה כחולת פרחים (Lactuca tuberosa). לחסת המצפן עלים בעלי עורק המעוטר בשורת זיפים קוצניים שצבעם חום אדמדם. החסה כחולת הפרחים, שגדלה בעיקר בחורשים, אין פס שערות כזה, אבל יש לה חלב לבנבן שניגר מעורקיה בשעה שקוטמים אותם. החלב הלבן מצהיב, ובהמשך מתכהה, עם חשיפתו לחמצן שבאוויר. סימן היכר בולט זה גם מעיד על ריכוז האנטי-אוקסידנטים העצום המרוכז בשרף שלה. עלי שני המינים נאכלים טריים בסלט.

לקריאה נוספת על צמחי בר בעלי טעמים מרירים, ועל חשיבותו של הטעם המר, הכנסו לכאן.






מרור הגינות

Sonchus oleraceus

משפחת המורכבים


צמח חד שנתי ממשפחת המורכבים. העלים ירוקים כחלחלים, קירחים בדרך כלל. בשלבי הצמיחה הראשוניים הם ערוכים בשושנת, גזורים לאונות ומעט משוננים. האונה המרכזית היא בעלת צורת משולש. קטיעת הגבעול או העלים הבוגרים יותר תחלץ ממנו נוזל חלבי לבן. הגבעול חלול, ועלי הגבעול חובקים אותו כאוזניים.

העלים נאכלים בשלמותם כשהם טריים וצעירים, כירק לסלט. למרות שמו המאיים - טעמם של העלים מתקתק, ויש בהם מרירות עדינה למדי. למלקטים מתחילים יש נטייה לבלבל בינו לבין האזנב המצוי - שטעמו דוחה. בפוסט המוקדש לצמחי המרור תמצאו תמונות שייסייעו לכן להבדיל ביניהם.

לקריאה נוספת על צמחי בר בעלי טעמים מרירים, ועל חשיבותו של הטעם המר, הכנסו לכאן.



חרדל לבן

Sinapis alba

משפחת המצליבים


מין שכיח למדי. פרחיו גדולים יחסית (כ-13 מ"מ). מדובר בצמח חד-שנתי זקוף ומסועף שגובהו עשוי להגיע ל-100 ס"מ ויותר. העלים שבסיס הצמח צורתם כשל כינור והם מכוסים זיפים. בבסיס הצמח יוצאים עלים כינוריים גדולים מכוסים שיער זיפני, נישאים על פטוטרות. במעלה הגבעול העלים חסרי עוקץ או פטוטרת ומסורגים. הפריחה מתחילה בדצמבר ומסתיימת במאי.

הפרי, שאורכו 2–5 ס"מ, מכיל 2-3 זרעים ומורכב משני חלקים: בסיסו תפוח, שעיר ונפתח לשתי קשוות. ראשו פחוס, קרח ובלתי נפתח, וצורתו כשל חרב חדה. הפרי ניצב לגבעול.

טעמו של החרדל מתאפיין במרירות קלה ובחריפות קלה ומעקצצת. החרדל על חלקיו השונים מתאים להכנת סלטים טריים, ממרחים, מרינדות ומטבלים.




תודרה

Sisymbrium

משפחת המצליבים

לתודרה יש חריפות ומרירות המזכירה במידה רבה חזרת או ווסאבי. קל לזהותה גם על פי גודלה: מדובר בצמח נמוך (20-30, סמ' גובהו) המאכלס בעיקר מעזבות, אשפתות וגינות ציבוריות גם בלב העיר. פירותיו - תרמילים מאורכים (כ-5 ס"מ אורכם) ומסורגים.

במסורות הפלסטיניות של הבקעה ושל דרום הר חברון, עלי הצמח משמשים לתיבול יוגורט, חמאה ולבנה, ומתאים מאוד להכנת ממרחים דמויי חזרת. בארץ נפוצים מספר מינים של תודרה. בתמונה למטה - תודרה מעובה שצילמה יעל אורגד,חברתי לספסל הלימודים. בהזדמנות חגיגית זו אספר לכם שליעל יש בלוג צילומים נפלא המתעד את צמחי הבר של ארץ ישראל ואת החרקים המאביקים אותו. מוזמנים לקפוץ לשם (ולא לשכוח לציין מי שלח אתם, הא?)



יש מצליבים רבים הפורחים בצהוב. הם מציעים מגוון עצום של טעמים. רוצים ללמוד להבדיל ביניהם? הכנסו לכאן.





צנון מצוי

Raphanus raphanistrum

משפחת המצליבים


הצנון המצוי הוא מאבותיו הקדמונים של הצנון התרבותי. שורשיו אינם אכילים - הם סיביים וקשים. לעומת זאת - העלים, הגבעולים הצעירים, הפרחים ואף תרמילי הזרעים המבשילים לקראת סוף אפריל - אכילים וטעימים. טעמם מזכיר את טעם הצנון התרבותי. נשים דרוזיות מהכפר דלית אל-כרמל לימדוני לכבוש במלח את גבעולי הצנון, ולהפכם למעדן כבוש שטעמו חרפרף עדין.


למידע נוסף על שורשי בר אכילים לחצו כאן.


טוריים מצויים


Diplotaxis erucoides

משפחת המצליבים

הטוריים, סוג במשפחת המצליבים שפרחיו הלבנים מכסים עכשיו במרבדים צחורים ובוהקים את אדמת הלס בצפון הנגב ובדרום הר חברון - מכונים כך הודות לסידור הזרעים בתרמיל - הערוכים זה לצד זה בשני טורים. לעלי ולפרחי הטוריים טעם מודגש מאוד, המזכיר ווסאבי. השורש דווקא מעודן הרבה יותר, וטעמו נוטה לטעמה של צנונית עסיסית, מתקתקה ולא חריפה מדי. אם מצאתם שורש טוריים צעיר (וחשוב לעשות זאת קודם לפריחה) השתמשו בו להכנת סלט שורשים.

למידע נוסף על שורשי בר אכילים לחצו כאן.







שחליל שרוע

coronopus squamatus

משפחת המצליבים


עלי השחליל מוכרים מאוד במטבח הערבי, שם

נקרא הצמח רשאד. השורש מוכר פחות - אך גם הוא נאכל, וטעמו מזכיר כרוב חריף. מומלץ לשלב את העלים הטריים בסלט, לצד גרעיני רימון. השורש מתאים לסלט שורשים ופחות מתאים לבישול, שבמהלכו מקבל הירק מרקם מעט קמחי.


למידע נוסף על שורשי בר אכילים לחצו כאן.








סלק מצוי

Beta vulgaris

משפחת הסלקיים

ירק בר ממשפחת הסלקיים ואחד משורשי הבר המוכרים ביותר. הסלק המצוי תורבת שלוש פעמים: פעם אחת כירק עלים (שהיום גם אתם מכירים, כמנגולד), פעם נוספת כירק שורש שצבעו סגול-אדום וטעמו מתקתק-מריר, ובפעם האחרונה כמקור לייצור סוכר. אף שאינו נראה כך, לשורש סלק בשרני, אך צעיר מספיק כדי שלא יהיה סיבי ומעוצה, יש טעם ומרקם שמזכירים מאוד את שורש הסלק התרבותי. שילובו בקדרת שורשים לצד שורשי בר נוספים מעניק לתבשיל נפח וטעם אדמתיים, עם קו מודגש של מתקתקות עדינה. לא מומלץ לאכלו כירק טרי - שורש הסלק מכיל חומצה אוקסלית, שבהעדר בישול גורמת לתחושת צריבה לא נעימה בגרון ובחך.


רוצים לשמוע עוד דברים מעניינים על הסלק וגם להכיר מינים דומים (ורעילים)? הכנסו לכאן.

למידע נוסף על שורשי בר אכילים לחצו כאן.



לוף ירוק

Arum hygrophilum

משפחת הלופיים

מעודן יחסית ללוף הארץ ישראלי, ומכיל ריכוז נמוך יותר של גבישי אוקסלט הסידן. עליו ירקרקים מבריקים דמויי חץ והוא חובב בתי גידול לחים - דבר שהופך אותו נפוץ ביותר בקרקעות כבדות עתירות חומרים אורגניים. הלוף הירוק הוא מאכלס קבוע של מטעי אבוקדו ופרדסים בשרון ובעמק חפר. אם אתם מלקטים/מלקטות אותו שם - מומלץ לבחור בחלקות נטושות, שלא רוססו זמן רב. ללוף יש פוטנציאל להיות נשא סמוי של חומרי הדברה - כיוון שכגיאופיט, הוא כמעט לא נפגש מקוטלי עשבים ששכניו כן ניזוקים מהם.

שמו הלטיני, היגרופילום, מעיד על בתי הגידול המועדפים עליו: בתי גידול לחים כמו גדות נחלים ותעלות ניקוז, שטחים חקלאיים וגינות מושקות.


זהירות: הצמח אכיל רק לאחר בישול. למידע נוסף לחצו כאן.





לופית מצויה

Arisarum vulgare

משפחת הלופיים

קשה לטעות בה: עלי הלופית המצויה קטנים משל הלוף, וצורתם צורת לב. הם מבריקים ונפרשים ככתמים צפופים על פני הקרקע. גבעוליה ופטוטרות עליה מנומרות לרוב בנקוות חומות, הנראות בבירור על פני רקע ירקרק חיוור. מבין כל בני המשפחה אני מעדיף אותה - יש לה טעם עדין, ריכוז נמוך יחסית של גבישי קלציום אוקסלט ברקמות, וניתן לאסוף ממנה כמויות גדולות ובזמן יחסית קצר.


זהירות: הצמח אכיל רק לאחר בישול. למידע נוסף לחצו כאן.






כוכבית מצויה


Stellaria media

משפחת הציפורניים


לזיהוי ודאי - חפשו את פס השערות הדקיק המטפס במעלה הגבעול. לפס השערות הזה יש תפקיד חשוב בחיי הצמח: הוא משמש כמערכת מתוחכמת לאיסוף טל מערפילי הבוקר, ומאפשר לצמח לשרוד בתקופות היובש הארוכות המאפיינות את החורף הישראלי. צמח אחד לבד לא יוכל ליהנות ממנת הלחות הזעירה שיפיק כך - אך כאשר מאות פרטים של כוכבית גדלים יחד, בכתמים צפופים - הדבר מאפשר להם לשמור על סביבה לחה בפני הקרקע לאורך זמן. בפעם הבאה שספרו לכם כי החיים, השוק או כל דבר אחר הם מבנה המתקיים תוך תחרות בלתי פוסקת בין פרטים - לכו אל הכוכבית ושאלו אותה מה היא חושבת על זה.

הכוכבית היא עשב חד שנתי שרוע ממשפחת הציפורניים. בעל תכונות תרפוייטיות משובחות בעיקר בכל הקשור לבעיות עור שונות ובתוכן גירויים, פריחות ושפשפות. זהו צמח בעל טעם ומרקם עדינים במיוחד המשתלב היטב בסלטים טריים (מתאים במיוחד לשילוב עם גרעיני רימון חמצמץ).

רוצים ללמוד לעומק על הכוכבית? לחצו כאן.






חומעה יפה

Rumex pulcher

משפחת הארכוביתיים

החומעה היפה היא מין המשתייך לסוג חומעה ולמשפחת הארכוביתיים (אליה משתייך גם הרוברבר/ריבס המוכר לנו משווקי אירופה, והכוסמת - מגידולי הגרעינים הנפוצים ברוסיה, בצפון סין במזרח אירופה). יש מאות מיני בר של חומעה בעולם, וכ-50 מתוכם ידועים כבעלי סגולות מרפא חשובות. 15 מינים גדלים בר בישראל - כולם אכילים ודומים בתכונותיהם.

לחומעה היפה עלים גדולים, ביצתיים-מוארכים ומעט מבריקים. צבעם ירוק בהיר. לעיתים יופיעו על גבי הטרף כתמים בגוון חום-אדמדם. מדובר בצמח רב שנתי, המאכלס אדמות כבדות וביצתיות, נישות לחות וגדות נחלים ותעלות ניקוז. בראשית הסתיו, בסמוך לגשמי היורה, מציצה מהקרקע שושנת העלים הצפופה, ההולכת וגדלה לתוך החורף. בבוא האביב פורץ הגבעול, וממנו עמוד התפרחת הענף שצבעו חום-אדמדם. בשלב זה - העלים הרחבים המאפיינים את שושנת העלים נעשים גלדניים ועפיצים מאוד, ומתחלפים בעלים קטנים המכסים את הגבעול לכל ארכו.

מבחינה רפואית ותזונתית יש לירק הזה כמה תכונות חשובות: ראשית, ב-100 גר' עלים תמצאו ריכוזים גבוהים מאוד של ויטימין C ׁׁׁ(כחומצה אסקורבית), וכן כרבע מהתצרוכת היומית המומלצת של ויטמין A. בנוסף, הוא עשיר מאוד במגנזיום, במנגן ובברזל. שנית - הוא מכיל נוגדי חמצון רבים, שחלקם הראו פעילות אנטי-טפילית ואנטי חיידקית יפה. שלישית - במבט מסורתי, מדובר בצמח מרפא חשוב המשמש לטיפול בגוון רחב של זיהומי מעיים ועור, לטיפול בבעיות כבד, להגברת הפרשת מיצי המרה ועוד. ברפואה המסורתית הפלסטינית גם ידוע על שימוש בעלי ובשורשי הצמח לטיפול באבנים בכליות. אסייג ואמור כי לא מצאתי לכך סימוכין בספרות המקצועית, וכי הצמח מכיל גם חומצה אוקסלית בריכוז גבוה, וזו דווקא ידועה כגורם משני בתהליך היווצרותן של אבני כליות - ויש אף הממליצים להימנע מצריכת ירקות המכילים חומצה זו בשל כך.

מבחינה קולינרית - מינים שונים של חומעה מהווים נכס צאן ברזל במטבחים רבים:

ידידתי היקרה, חדיג'ה חלאדי, למדה אותי פעם להכין תבשיל חומעה על בסיס מתכון פשוט למדי שהכירה בבית אמה. למותר לציין שדובר במעדן של ממש, שחוזר מאז, מידי חורף, לככב על שולחננו. מאז גיליתי כי החומעה היא ירק בר חשוב במטבחים מקומיים רבים, בכל רחבי העולם. הצרפתים, למשל, מכינים ממנה מרק מסורתי, ואצל כפריים רומנים היא מהווה, לעיתים קרובות, מרכיב חשוב בצ'ורבה שלהם, לצד הליושטן. בטרנסילבניה שברומניה פגשתי כפריות קשישות שמלקטות חומעה לסלט. בשטחי יהודה ושומרון ובקרב ערביי הגליל משתמשים בחומעה כבסיס לתבשיל עלים חמצמץ המכיל גם בצל ושמן זית, וגוש לצד שנת חמוצה או יוגורט עזים על גבי אורז לבן פשוט. הם נוהגים לייבש את החומעה ולהשתמש בה לאחר מכן כתבלין המקנה רעננות חמצמצה לתבשילים שונים.


לפוסט המוקדש כולו לחומעה היפה לחצו כאן.



סרפד צורב

Urtica urens

משפחת הסרפדיים

צמח חד-שנתי ממשפחת הסרפדיים. מדובר בצמח חובב חנקן הגדל על קרקעות מופרות ולצידי דרכים בכל רחבי הארץ. לסרפד יצא שם רע של צמח בעל עלים צורבים ומעוררי גירוד. אשר לכך - העדינות היא שם המשחק: קחו עלה אחד של סרפד והתבוננו בחלקו העליון; העלה מכוסה שערות צורבות הפונות כלפי חוץ. כל שערה כזו היא למעשה מחט חלולה, המחוברת למנגנון הזרקת ארס מתוחכם, שתפקידו להגן על הסרפד מטורפיו (עיזים דשנות ולבנבנות, למשל). הארס, המכיל בעיקר חומצת נמלים, אכן גורם לצריבה במגע עם העור, אך בבישול הוא נהרס כמעט מיידית. קטיף נכון של סרפדים הוא כזה שאינו מאפשר לשערות הצורבות, הפונות כלפי חוץ, להינעץ בעורנו. שימוש בכפפות יכול לעזור, אך אינו נחוץ בהכרח - אני פשוט מלטף את העלה מבפנים החוצה, וכך השערות הצורבות נשכבות בין אצבעותי ואינן ננעצות בתוכן. למידע נוסף על הסוג סרפד הכנסו לבלוג שלי.





גזר קיפח

Daucus carota

משפחת הסוככיים


כאן חשוב להזהר. הגזר נמנה על משפחת הסוככים, בה חברים מספר רב של מינים רעילים למדי, כמו רוש עקוד ואמיתה קיצית/גדולה. לצורך הזיהוי הראשוני מומלץ להיעזר בבעלי ידע ונסיון - טעות עשויה להסתיים לא טוב.

עלי הגזר שעירים וגזורים (הנגזרת המיוחדת הזו העניקה לו את שמו). ריחם כריח הגזר, ללא ריחות לוואי. עורקי העלים וגבעוליו הם בעלי גוון סגול. השורש השיפודי מסתיים מתחת לפני הקרקע, כמנגנון המגן עליו מפני עקירה ותלישה. הוצאת השורש מחייבת זהירות רבה: יש לחפור מעט מסביב לגבעול, ולחלץ את השורש הלבן מתוך האדמה.


לשורש הגזר טעם עשיר וארומתי בהרבה מלגזר התרבותי, וצבעו לבן. מתאים הן לתבשילי קדרה, הן לזיגוג/אפיה והן כירק שורש חי בסלט - ובלבד שאינו סיבי ומר מדי. העלים מתאימים לתיבול סלטים, מרקים ותבשילים.




באישור וברוח

כל הזכויות שמורות ליתיר שדה | ת.ד. 5061 פרדס חנה - כרכור | טלפון: 054-2248243 | YATIRSADE@GMAIL.COM