הוא היה שם כל הזמן, ממתין לרגע שבו יתגלה לעיני. ברכה, פנסיונרית צעירה המשתתפת בקורס הליקוט שלי, דיווחה לי לקראת סיומו כי מכשיר הטלפון שברשותה - אבד לה. כשניסינו להתקשר אל הטלפון, אכן נשמע צליל חיוג, המעיד על כך שהמכשיר עודנו בין החיים, אך הטלפון לא צילצל.
"אולי השארת אותו מושתק", אמרתי, מודע לרגעי המתח והחרדה שהם מנת חלקה כרגע.
"אם תתני לי את המייל שלך ואת הסיסמא, אוכל לנסות לאתר לך אותו". אלא שברכה לא זכרה לא את כתובת המייל שלה, וגם לא את הסיסמא. "טוב" אמרתי. "אין ברירה, אצטרך ללכת לאורך המסלול שבו עברנו היום, ואנסה לאתר את המכשיר".
יום שישי, ארבע אחר הצהריים, יום חורפי וגשום עבר עלינו, ועבודה רבה עוד לפנינו. עלינו לסיים לארגן את הציוד ולהכינו לסדנה נוספת שתתקיים, איך לא, מחר בבוקר.
השארתי את עמית, המנהלת התפעולית המהממת שלי, עם הציוד, ועם כמה משתתפים טובי לב שהחליטו לוותר על מנוחת הצהריים ולסייע לנו, והתחלתי ללכת בשבילי היער, עוצר מדי כמה דקות, מתבונן, מחייג, מאזין ומחפש. דממה מסביב. רק טפטופי טיפות הגשם הנקוות ממחטי האורנים סביבי, וכמה ציפורי שיר שהעזו לשלוף את מקורן הקפוא אל מחוץ לסבך האחות הצפוף - ניגנו לי את ניגוני היער השמחים שלהם. לאחר זמן מה, כשהבנתי שהסיכויים למצוא את המכשיר האבוד שואפים לאפס, החלטתי לשוב על עקבותי. השלמתי את הסיבוב, מאוכזב מכושר איתור הפרטים הלוקה בחסר שלי, ומכך שאיאלץ לשוב בידיים ריקות. בבואי להכנס שנית אל מתחם הבישולים המתקפל לתוך עצמו, זיהיתי בבוץ של אחת השלוליות בהן דרכתי בצאתי את עקבותי הטריות. גל של אופטימיות אינטואיטיבית חלף בי לפתע, מתגרה במחשבה שכאן כבר הייתי, וחיפשתי, ואם לא מצאתי אז כנראה שאין. לפתע, מתוך הבוץ הדביק, נגלתה אלי אריזתו המבריקה של המכשיר המתוחכם. ניגשתי ואספתי אותו לידי, פותח את כיסוי העור המגן על צג המגע המשוכלל, ומגלה שהמכשיר עדיין חי, ושמעט האדמה שחדרה לנקב הרמקול שלו מנעה מהמכשיר להשמיע צלצול. בהתרגשות רבה שבתי אל המחנה, קורא בהתרגשות אל ברכה: "אני חושב שמצאתי את הטלפון שלך". ברכה, המומה ונרגשת, רצה אלי וחיבקה אותי.
"אבל איך, איך מצאת אותו?", שאלה בקול רועד.
משכתי בכתפי ואמרתי: "זהו, שאני לא מצאתי כלום, הוא פשוט היה שם, וחיכה לרגע הנכון, כדי שיוכל להתגלות לפני.
לפני כשבוע הציעו לי כמה חברים להצטרף אליהם לליקוט פטריות וצמחי בר ברמת הגולן. סירבתי. באופן עקרוני, אני מתקשה לקבל את הרעיון שבשביל ללקט - צריך לנסוע רחוק. מעבר לסיורים שאני עורך בכל הארץ, כי חשוב לי לקרב כמה שיותר אנשים אל השפע שמאפיין את סביבתם הקרובה, גם בלב מדבר - יש לי עקרון חשוב: אני לא מלקט עבור עצמי בשום נקודה שמרוחקת יותר מעשרה קילומטרים מביתי - שהם המרחק הסביר מבחינתי לנסיעה באופניים. כן, כדי לתחזק עסק עם ציוד מטבח שיגיע בקלות לכל נקודה שהיא, אני נאלץ להתנייד בטנדר מזהם. אני לא חושב שזה מגניב לגמוע איתו מרחקים, רק בשביל להינות ממיני צמחים ופטריות שאינם גדלים